|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הארץ שולח רמז עבה ● ידיעות אחרונות מצניע את ההמלצה להעמיד לדין את שר החוץ ומתעלם מההתפתחויות במזרח ירושלים
|
|
יש או אין קצה חוט? [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
הכרזת מלחמה הביטוי "פיגוע שנאה", המלווה הבוקר בידיעות אחרונות את העמודים המוקדשים לסיקור התקפת הירי הקטלנית על בית הקהילה ההומו-לסבית בתל אביב, הוא פיתוח ישראלי ייחודי: צירוף של הביטוי האמריקני "פשע שנאה" עם המונח הישראלי "פיגוע". מצד אחד, הביטוי עדיף על הכותרת האנכרוניסטית "רצח במועדון ההומואים", שליוותה את העמודים שהוקדשו לסיקור האירוע בגיליון שיצא לאור אתמול. מצד אחר, כתב הפלילים של העיתון, ניר גונטז', מדווח כי כלל לא בטוח שההתקפה נבעה משנאה עקרונית לחברי הקהילה, וכי משטרת ישראל לוקחת בחשבון בחקירתה גם מניעים כגון "סכסוך אישי של מישהו מבאי המקום [...] חיזור אגרסיבי או אהבה נכזבת, פיגוע טרור או אולי פיגוע ירי מתוך אי-יציבות נפשית מהסוג שאירע בבית-הספר התיכון קולומביין בארה"ב". כתבי מעריב אבי אשכנזי ונתיב נחמני מדווחים אף הם כי למשטרה "אין עדיין קצה חוט שיוביל אותם אל היורה", אך כותרת בראש השער של הארץ טוענת ההפך הגמור - "קצה חוט בחקירת אירוע הירי במרכז הגאווה בתל אביב" [יהונתן ליס, יובל גורן ולילי גלילי]. כיוון שהוצא צו איסור פרסום על הפרשה, אין ציון של אותו קצה חוט, אך לקוראים מוגש רמז עבה. הידיעה, שנפתחת בדיווח על כך שנמצא קצה חוט, ממשיכה כך: "במקביל נבחנים כיווני חקירה נוספים, פרט לשנאת הקהילה ההומו-לסבית". עד שקצה החוט יוביל למציאת האשם, התקשורת ממהרת לבחון את עצמה ואת תגובתה לאירוע. קלמן ליבסקינד והרכש החדש-ישן של מעריב, אראל סג"ל, משתפים פעולה בטור שיוצא נגד ההתקפה על החרדים מפי ראשי הקהילה ההומו-לסבית, "אחת הקבוצות החזקות, הברוטליות וסותמות הפיות שקיימות בינינו", כהגדרתם. "הריקוד על הדם", הם כותבים, "נמשך בהשתתפות פעילה של תקשורת חסרת אתיקה, שהקהילה קרובה ללבה הרבה יותר מזו החרדית". לעומת זאת, הקולגה של ליבסקינד וסג"ל, כתבת מעריב מיה בנגל, מספרת על הקושי שהיא נתקלת בו כשעליה לראיין חברי-כנסת מתנועת ש"ס, הרואים בהומוסקסואלים חולים שיש לרפאם. בנגל, לסבית מוצהרת, קוראת לידוענים אחרים לצאת מהארון וטוענת כי "בשתיקתם, הם משתפים פעולה עם ההסתה, השנאה והאלימות". בהארץ מדווחים ניר חסון, מזל מועלם וברק רביד על התגובה להאשמות העולות מהתקשורת החרדית. זו, הם מדווחים, "עברה ממגננה להתקפה על ה'סוטים'". מני גירא, עורך האתר "חרדים", מצוטט כך: "לאחר חמש דקות של התעמקות בפרטים הערכתי שלא מדובר בחרדי, וגם אם כן, אז מדובר בחולה נפש שהחליט לאחרונה לשים כיפה. הוא לא מייצג ציבור של 700 אלף אנשים הגונים". לזכות הסיקור של הרצח בידיעות אחרונות יש לציין כי למעט הביטוי "פיגוע שנאה", המופיע בבולטות ארבע פעמים בעמודי החדשות, לא מכוונת אצבע מאשימה כלפי מי שאחראי, לכאורה, למעשה, ולא משלהבים את היצרים בעימות בין חברי הקהילה ההומו-לסבית ובין חרדים והומופובים אחרים המסיתים נגדם. הידיעה בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות עוסקת בפן האישי, לא הפלילי או החברתי של המעשה - ההוצאה הכפויה מהארון של הנפגעים מהירי, מהלך שנרמז מהקריקטורה המדויקת להפליא שמופיעה בהמשך הגיליון [דניאלה לונדון], שבה נראה ארון הנפתח לרווחה מעל לקבר ומשליך לתוכו את תכולתו. ההאשמה ושלהוב היצרים נשמרים בידיעות אחרונות לעמוד הדעות בעיתון, שם מכריז הבוקר הסטודנט התל אביבי אלון ראובני: "אני מוכן להיות החייל מספר 1 של המלחמה הזאת [...] אני הומו. ואני מתכוון להתפוצץ בכל הדרכים החוקיות שיש בידי על קידוש שמם של ההרוגים, של הפצועים ושל כולנו. אף אחד לא יסית נגדי יותר".
|
|
בתום חקירה ארוכה ממליצה המשטרה לפרקליטות להגיש כתב אישום חמור נגד שר החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן, בין היתר באשמת שוחד, אך בשער העיתון ידיעות אחרונות אין אפילו רמז לכך. השער כולו מוקדש לרצח בקהילה ההומו-לסבית, ורצועה צרה המתוחה לאורך צדו מפנה את הקורא, זה היום השני ברציפות, למבחר סיפורים ממוספי העיתון.
הבלטת יתרון יחסי של ידיעות אחרונות על-פני "ישראל היום" היא עיסוק חשוב, ללא ספק, אך גם המלצת המשטרה להעמיד לדין שר בממשלה, אף שנעשתה תכופה יותר בשנים האחרונות, עדיין אינה עניין של מה בכך. הדיווח על המלצת המשטרה אומנם מופיע בעיתון (עמ' 11), אך הוא מצומצם בהיקפו בהשוואה לעיתונים האחרים.
הארץ מקדיש לסיפור את הסיקור המקיף, המעמיק והאישי ביותר. ב"ישראל היום", שקוראיו למדו על ההמלצה לאישום בשוחד כבר בשבוע שעבר, במדור של מרדכי גילת, ליברמן אומנם כובש את הכותרת הראשית, אך הנוסח שלה מדגיש את היציבות השלטונית יותר מאשר את הפשעים שבהם חשוד שר החוץ. "אם ליברמן יפרוש - מפלגתו תישאר", נכתב, כציטוט של הערכות "במערכת הפוליטית".
|
|
ביום שלאחר השגת הפשרה שתציל, ככל הנראה, את ערוץ 10 מיציאה למכרז חדש, מופיעה במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות ידיעה קצרה מאת רז שכניק המסכמת את הנושא בשורות אחדות. בעיתונים האחרים הסיקור נרחב יותר, וכולל גם מעט מידע חדש. ב"דה-מרקר" מדווחת אופיר בר-זהר כי ארגוני היוצרים הודיעו שישקלו לעתור לבג"צ נגד ההסכם שהושג אם יתברר להם שהוא אינו כולל מענה ראוי לדרישותיהם. לי-אור אברבך מוסיף במוסף "עסקים" של מעריב כי כחלק מההסכם התחייב הערוץ לבצע קיצוץ של כ-20% בשכר הבכירים. במוסף "גלריה" של הארץ מופיעה כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על הבלוגרית ניקי פינק, המסקרת את הנעשה בהוליווד. פינק, עיתונאית שהפכה לבלוגרית, מצליחה להטיל אימה על בכירי התעשיה, ונחשבת לקריאת חובה בתחום. לאחרונה פורסם כי מכרה את הבלוג שלה תמורת למעלה מחמישה מיליון דולר. נקודה עקרונית - הבלוג של פינק זכה לפופולריות עצומה לא בשל היותו במה להבעת דעותיה הפרטיות, אלא משום שהיא מצליחה להביא מידע בלעדי באופן עקבי. במלים אחרות, הפלטפורמה היא בלוג, אבל העבודה של פינק נותרה עבודה עיתונאית במהותה (עוד על פינק: "הדדליין של וראייטי"). ב"דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי העיתון "אובזרוור" עלול להיסגר, שכן קבוצת גרדיאן, המוציאה אותו לאור, הפסידה בשנה האחרונה כ-150 מיליון דולר. במוסף "המגזין" של מעריב מופיעה הבוקר על-פני עמוד שלם מודעה עם תצלום דיוקנו של אראל סג"ל והמשפט: "אם לא הייתם מכירים אותו הייתם חושבים שהוא נחמד". המודעה [שמעוני פינקלשטיין] מקדמת את העלייה המחודשת של מדורו האישי במוסף "סופשבוע" של העיתון.
עוד בנושא:
|
|
בקונטרס החדשות של ידיעות אחרונות הבוקר (28 עמודים), הצטמצם השטח המערכתי הפנוי בשל הסיקור הנרחב של ההתקפה על מרכז הקהילה ההומו-לסבית. בכל זאת נמצא בעיתון מקום לידיעת תצלום על זכיית מלכת היופי של ישראל במכונית חדשה, כמו-גם מקום לידיעה על אסירים נמלטים בבלגיה ששדדו בנק, ולידיעה אחרת על מכונית שהידרדרה אל מי נמל יפו בזמן שבעליה סעדו במסעדה ששמה מצוין כבר במשפט הראשון של הידיעה.
למה לא נותר מקום? לידיעה על כך שכוחות משטרה פינו אתמול משפחות פלשתיניות מבתים בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, ומשפחות יהודיות נכנסו במקומן. במעריב המעשה מדווח, אף שקונטרס החדשות קטן יותר. בהארץ הוא מדווח גם כן, ומודגש הגינוי הבינלאומי בעקבות הפינוי.
|
|
כנספח לדיון על האפשרות לסקר באופן ביקורתי אילי הון בישראל, בעקבות שידור הסרט "שיטת השקשוקה", מומלץ להשוות בין הסיקור של המשבר הפיננסי בחברת צים של האחים עופר ב"דה-מרקר" [יורם גביזון] לזה שב"כלכליסט" [סיון איזסקו]. "צים תחת ניהולה של משפחת עופר קיבלה החלטות עסקיות גרועות שישפיעו על בעלי מניותיה של החברה-לישראל בשנים הקרובות. כישלון עסקי זה צורב במיוחד בהתחשב בעובדה שמשפחת עופר, ובעיקר סמי עופר, בנתה את עושרה על פעילות של עשרות שנים בענף הספנות", נכתב ב"דה-מרקר". "בצים סבורים כי המצב הקשה שאליו נקלעה החברה אינו קשור לתוכנית ההצטיידות הענקית, שעליה הכריזה לפני כמה שנים (שכללה רכישה וחכירה של 25 אוניות חדשות), אלא מקורו במשבר הסחר שפוקד את העולם, שהביא להשלכות הרסניות על ענף ההובלה הימית שבו היא פועלת", נכתב ב"כלכליסט". גולן פרידנפלד, לעומת זאת, מוסיף ב"כלכליסט" טור פרשנות ומעריך כי את מחיר הטעויות שנעשו בחברה ישלמו בסופו של דבר הבנקים ובעלי אגרות החוב.
|
|
| תאריך:
|
03/08/2009
|
|
|
עודכן:
|
03/08/2009
|
|
אורן פרסיקו
|
|
היסטורית, כיסוי הראש הוא לא עניין דתי. הוא שימושי לחלוטין. האוכלוסיה של העמים העתיקים, חלקה הגדול הנייד וגם החלק הנייח, הזדקקו לכיסוי ראש בשל מזג האוויר: קרני שמש לוהטות או כפור צורב. הקוזאקים, בפרט, ותושבי הקווקאזים בכלל, לבושים בחורף בכובעי פרווה. מכיוון שמוצאה של החסידות הוא במזרח אירופה, אלה לבשו את כובע הפרווה, הקרוי בז'רגון היידישאי - "שטרייימל" - והם לובשים אותו גם בימי חום לוהט. אין לזה ולדת מאומה. כמו הרבה דברים שימושיים, הדת, בראש ובראשונה התורה שלנו, הכניסה למסגרת הקודקס שלה, כמעט כל תחום בחיים שנועד ליישום יומיומי. התורה, ואחריה ההלכה, נתנו להם משנה תוקף, בכך שהפכו אותם לציוויים. לדוגמה - וכי מהי נטילת ידיים, לפני הסעודה או לאחר ה"שירותים". כללי היגיינה. אני מניח שכיסוי ראש, אף הוא מקורו לא דתי, אך לפי רבנן, שפירשו את התורה, האישה מצווה על כיסוי ראש.
|
|
|
|
|
בעוד שהליך הקבורה בארץ נתון, על-פי ההלכה, בידי "חברה קדישא", ברוח המסורת האורתודוקסית, חש ציבור הולך וגדל בקרב החברה הישראלית כי הטקס המסורתי ודיני האבלות זרים לרוחו.
|
|
|
|
|
תחילת שנות התשעים למאה הקודמת היו שנות פריחה ליוזמות מדיניות מבית מדרשו של השמאל הישראלי. על-מנת להיות הוגנים, נציין כי הארועים שבאו על המזרח התיכון ואנו בתוכו, החל ממחציתם השנייה של שנות התשעים, אשר רובם ככולם נזקו אנושות את מדינת ישראל מהפן המדיני-ביטחוני, עדיין היו אז לוטים בערפל העתיד. ועידת מדריד ומתווה אוסלו שבא לאחריה נתנו תקווה, אם גם מופרכת, מאחזת עיניים, מהצד הפלשתיני-ערפאתי בעיקר, לאופק מדיני ואפשרות לפשרה היסטורית לכאורה עם העולם הערבי.
|
|
|
|
|
מהימנותו של מסד הנתונים של ארגון בצלם על אודות ההרוגים הפלשתינים באינתיפאדת אל-אקצה מפוקפקת, כפי שהראיתי בסדרת מאמרים שפורסמו באתר News1. במקרים רבים, משמיט ארגון בצלם פרטים חיוניים ולעיתים אינו מדייק. הפעם אציג דוגמה בולטת נוספת לכך, העשויה ליצור רושם של דיווח מגמתי.
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר פורסם, כי ביקורו של ראש הממשלה בבסיס הטירונים נבע מ"אי הבנה" של מפקד הבסיס. על-פי גרסת גורמים צבאיים, לאחר שמפקד הבסיס נשאל באופן כללי לגבי סידורי אבטחה בבסיס, הוא הבין (בטעות) כי ראש הממשלה מעוניין לבקר בבסיס. נוכח כך, וחרף העובדה כי שערי הבסיס לא נפתחו בעבר לביקורי הורים במהלך טירונות כה קצרה, החליט מפקד הבסיס לפתוח את שעריו לכלל ההורים על-מנת למנוע אפליה לטובת בנו של ראש הממשלה.
|
|
|
|
|
