ב-ט וו
בחודש אב.
חל - חג האהבה.
ב-ט' באב,
בית המקדש חרב,
בעיקר - בגלל שנאה.
ההיסטוריה של עמנו רוויה
באהבה, שנאה וקנאה.
החגיגות והריקודים בכרמים,
בעת בציר הענבים.
שימחו עלמות חן ובחורים,
עוד לפני תקופת שפוט השופטים.
הרעיון לחטוף בחורות,
בעת המחולות,
הציל את שבט בנימין מכליה והכחדה,
לאחר המקרה הנורא -
של הפילגש בגבעה.
בימי קדם - לא היו טלוויזיה ועיתונים,
אך מעשי זוועה התפרסמו – כאש בשדה קוצים.
אולי - התנ"ך מספר על כל המקרים הנוראים,
או שמא, רק על הידועים,
אשר לא ניתן היה להסתיר - בחדרי חדרים.
ברור כי סיפורים איומים,
קיימים בכל המדינות ובכל העמים.
אבל, אני,
באופן אישי,
צר עולמי.
האם המרעיבה,
הזוכה להגנה,
כל המחאות וההפגנה,
בשם הדת – ללא כל הבחנה.
הסיפורים המצמררים,
על אבות חונקים,
על הורים מטביעים.
על עברייני תנועה – הורגים - בכבישים.
רצח נערות ונערים
שכל חטאם - כנראה - בכך שהם שונים.
מה ניתן לעשות כדי לגרום לאנשים,
להיות קצת יותר טובים,
קצת יותר מתחשבים,
קצת יותר רגישים.
בהרבה שפות המילה אהבה,
כל כך מתנגנת וקלילה.
ובעברית - המילה א-ה-ב-ה
כל כך קשה להגייה.
אולי כהתחלה,
נמצא מילה יותר רכה,
יותר פשוטה.
יותר קלה להנחלה.
