הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה (יום ג', 7.3.18) דיון בוועדה על מחקר והכרה אקדמאית בפרשה והשלכותיה. בראשית הדיון ציינה יושב-ראש הוועדה ח"כ
נורית קורן כי חלק מההכרה בפרשה היא ההכרה האקדמאית שלה חשיבות רבה, אך לצערה הרב היא בבעיה משום שאנשי מחקר ואקדמיה נתקלו בקשיים כשבאו לחקור את הנושא.
ד"ר נתן שיפריס, שחקר את הפרשה במשך מספר שנים, הציג בוועדה נתונים סטטיסטיים שאספו הוועדות השונות שקמו במדינה לחקר הפרשה ואמר: "בעוד כל הוועדות הגיעו בסך-הכל לכ1,100 מקרים ועדויות של היעלמות, אני הגעתי לחשבון כולל של 2,035 מקרים כאלו. על-פי הנתונים שבידי - אחד מכל חמישה ילדים מעולי תימן בתקופת השנים 1948-1952 נעלם. מדברים היום על פשע שנעשה אז אך אני רוצה להוסיף כי זהו כתם אפל וחטא הקדמון של מדינת ישראל. אל לנו לחשוש מלפתוח את המורסה הזאת וממה יאמרו הגויים על כך - הכבוד של מדינת ישראל יהיה כשיראו שאנו יודעים גם לטפל ולנקות".
ד"ר צבי צמרת: "הנושא שבו עוסקת הוועדה מאוד קשה וצריך לחקור אותו - בעניין זה אני מברך שהכנסת בחרת את השם 'היעלמות' ולא 'חטיפה'. כבר בשנות ה-80 עוד הרבה לפני הוועדות של עוזי מושלם, אנו חקרנו את הנושא לעומק. יצחק בן צבי שהיה בוועדות חקירה חותם על סיפור גזיזת הפאות של ילדי תימן אשר שם נכתב כי הוא עוול נוראי ודבר שפגע בדת ובמסורת". ד"ר מנשה זכריה: "כבר לפני 20 שנה עשיתי מחקר על התקופה של עלייתי ארצה ופניתי לוועדות על-מנת לקבל חומרים וסורבתי בתוקף".
ד"ר אבי פיקאר: "האקדמיה אינה יכולה לצאת למחקר כשיש קביעה מראש. יש שמקבלים מתקפות אישיות אם הם מביעים עמדה מסוימת ולכן יש פחד באקדמיה להביע עמדה בנושא הזה. גם אני היססתי אם לבוא לכאן ושמעתי היום מכמה אנשים על האומץ שלי לבוא לבסוף בפני הוועדה".
בוועדה השמיעה הלן רוזנרוט שעלתה מפולין בשנת 1950 סיפור אישי בה לטענתה היא הייתה עדה לחטיפה של שני ילדים בהיותה בת חמש, כאשר אושפזה עם אחיה בבית החולים עין שמר, "אחד מצוות בית החולים אמר לאבי 'אם אתה רוצה את הילדים תיקח אותם או תשמור עליהם'. היות שנאסר על ההורים לשבת סמוך לילדים, אבי שמר עליהם מהחלון מחוץ לחדר. אני זוכרת שיום אחד, לפנות בוקר, אנשים לבושים יפה, דוברי שפה זרה, עשו טיול בחדר ורצו מאוד לקחת אותי ואת אחי. צוות בית החולים השיב שלא ניתן לקבל אותנו כי היינו קשורים לאדם מפורסם ולפיכך נתנו להם ילדים אחרים שהיו מאושפזים באותו החדר. יום קודם לכן, נאמר לאם של הילדים שהיו מאושפזים בחדר שלי כי הם הולכים להשתחרר ויש להם רק בדיקה אחת נוספת. כשהאם חזרה לבית החולים, היא ניגשה למיטות הילדים אולם לא מצאה אותם. לשאלה היכן הם, השיבו לה בבית חולים שהם מתו. אני זוכרת שהאם עמדה המומה, צנחה על הרצפה, אך בעטו בה, גרשו אותה ואמרו לה ש'אין לך מה לעשות פה יותר'. למרות גילי הצעיר, אני זוכרת את המקרה היטב בגלל הרושם שהותיר בי".
קורן סיכמה את הישיבה ואמרה כי "השלב הבא בטיפול בפרשה העגומה הזו היא הכרה אקדמית ועידוד מחקר. אני שמחה לשמוע בוועדה על תחילתו של שיתוף פעולה עם המל"ג ונעשה הכל שזה ימשיך לתחומי נוספים שיעודדו מחקר".
