פסק הדין של דליה דורנר הינו פסק דין יפה וחשוב. אין בכך ספק בכלל: הוא נאור, הוא מצביע על ליברליות ופלורליזם, הוא מתוק וספוג בצדק עליון.
אם הייתי חיי בנורבגיה, לא הייתי בכלל מבין מה זה בכלל עניין לעיתונות לעסוק בו? איזה באכרי אחד כתב סרט, מה הבעיה שיקרינו אותו? מה זה משנה מה כתב? מה זה משנה מה האמת בו? "כאילו מה שכותב וולט דיסני וקרילוב זה הכל אמת" ישאלו מייד בציניות...
"משמעותו של חופש הביטוי", כתבה השופטת דליה דורנר, "היא כי אסור לשלטון להגביל את האפשרות להשמיע ולשמוע דעות בפומבי".
ודווקא הדברים היפים הללו הדליקו אצלי עוד נורה אדומה, או יותר נכון: שרפו לי פיוז נוסף במכונת האמת שמחוברת למערכת המשפט בישראל.
האם מותר לפרסם תמונות של רבין במדי קצין גרמני עם כאפיה לראשו, מאותן סיבות שהותר להקרין את הסרט?
האם יש למישהו את האומץ להביע את הדיעה הרווחת, כי יוסי ביילין בוגד? (נו טוב, לא צריך "אומץ" בשביל לומר את זה - רק שקית כלי רחצה, מגבת וקצת עיתונים).
האם מישהו העיז לקרוא לאורי אבנרי סייען ומשת"פ?
האם למישהו יש את העוז לומר כי על עדנה ארבל ומזרחי וליאורה גלאט-ברקוביץ' חל דין רודף?
אני נזכר, בחיוך מהול בעצב, באותו אומלל שנכנס לבנק שבועיים לאחר רצח רבין, ולפקידה ששאלה שם "מי הבא בתור" הוא ענה בהלצה "שמעון פרס" - ומצא את עצמו 96 שעות במעצר...
ואני נזכר פתאום בפסק דין הפוך לגמרי של אותו בית משפט עליון שבמקרה ג'נין טוען שמותר להביע דיעה גם אם היא אינה לגמרי נכונה וגם אם היא פוגעת ברגשות המשפחות השכולות של חיילי צה"ל שנהרגו בג'נין, ושם הוא טוען:
"ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים יאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת ..." (על"ע 3954/03).
הבנתם? אם זה נגד בית המשפט - אז חייב למתוח ביקורת שתצטמצם רק לפי מה שהם קובעים שזה מנומס, ולפי מה שהם רוצים לצייר בתור ה"אמת".
אבל אם זה פלשתינים נגד יהודים - אז לשחקני הפוקר של בית המשפט העליון שלנו יש ג'וקר: לעזאזל האמת! לעזאזל הנימוס! אל תיתנו לעובדות המכוערות להרוס לנו תיאוריות יפות... בילאדי בילאדי...
מה שחייב לזעזע אותנו (ימין ושמאל כאחד!) זה לא עצם הקרנת הסרט, אלא הצביעות. הדו פרצופיות המשפטית. האפלייה. הפרוטקציה. החד-מימדיות של עולם ה"ערכים" (זה לא ערכים - זה אינטרסים! אבל אני משתמש בטרמינולוגיה התעמולתית שלהם כדי שגם הם יבינו אותי).
אפשר להיות ימני, אפילו קיצוני, אפשר להיות שמאלני, אפילו קיצוני (גם המונחים האלה התעוותו לגמרי, וטומי לפיד מכונה "שמאלני" ולא "ימין פאשיסטי"). אבל עם האמת, עם חוש הצדק הטבעי, אסור לאף חברה להתפשר, אם היא רוצה להיקרא באמת "חברה" ולא כנופייה.
ואני בכלל לא מדבר כאן על דיעה פוליטית שלי בנוגע להקרנת הסרט. זה הדבר האחרון שחשוב - השקפת עולמי הפוליטית. אני אגב דווקא בעד הקרנת הסרט ג'ניון - אבל... אני גם רוצה לשמוע את נועם פדרמן חופשי, ולהחליט לבד מי מבלבל את המוח ומי צודק. נשבר לי שכנופייה קיצונית ומאוסה יודעת יותר טוב מכולנו מה הוא "טוב" מי הוא "רע" ומה זה "ראוי" ולזה הם קוראים דמוקרטיה.
מערכת המשפט שלנו סובלת מסכיזופרניה פאתולוגית. כשרואים אדם בלי ידיים ורגליים - לא חייב להיות דוקטור מומחה כדי לקבוע לו מאה אחוז נכות!
לא אותו ה”אדם”, ולא אותו ה”מצפון” מחליט על איך לחקור ימניים ושמאלניים, איך להתייחס לשתיקה של אלה מול אלה, מתי מותר לגלות "להיטות יתר" בחקירות ומתי אפשר פשוט ואפילו חייב לעצום עיניים ולאטום אוזניים גם אם פותחים לך אותם בכוח. מתי הפרה מנהלית של איזו תקנת בחירות זה ריסוק הדמוקרטיה ופגיעה בשלטון החוק, ומתי פעולה האסורה בדרך כלל, מותרת כשהיא נעשית למען מטרה הנראית לעושיה כחשובה מבחינה אידיאולוגית, בתנאי שהם בצד האידאולוגי ("זה הכסף, אדיוט!") הנכון של המתרס כמובן.
לפיכך, לא הקרנת הסרט "ג'נין" היא הבעיה - אלא העם המג'נון הזה כולל חברי הפרלמנט שלו, שככל שמענים אותו הוא מרכין את הראש ומתכופף לאחור ונובח במאמרים כמו זה שאני כותב עכשיו, במקום להזדקף, להסתובב לאחור, ולתת להם שיעור מוחץ ותקיף בדמוקרטיה מתגוננת.
למה רק לעירקים מותר לתת - יום יום - ל"אמריקה הנאורה", שיעור מוחץ ותקיף עם לקח מאוד ברור ומסר חד-משמעי, על מה היא דמוקרטיה ושל מי המדינה הזו, לעזאזל...
אין שום חוק בעולם שאוסר על אזרח לקחת מהפרצוף של מישהו משקפיים עגולים, לנקות מהן את הצבע, ולהחזיר אותן לבעליהן. זו "אזרחות טובה כזה כאילו כזה", ולא אלימות פיזית!
