ועידת הפתח
אשליות מתוקות! כינוסה של ועידת פתח לאחר שני עשורים מוכיחה, בעליל, ששום דבר לא השתנה אלא החריף וה"פצעים" מסרבים להגליד. הנאומים המיליטנטיים של ראשי פתח מנפצים את האשליות של אלה אשר סברו שאבו מאזן הוא האיש שיוביל לשלום המיוחל. אין בדברים אלה שמחה לאיד, אלא להפך. יש בהם צער עמוק על כך ששנים כה רבות של ניסיונות להגיע להסדר שיפסיק את מעגל הדמים, לא רק שלא קירבו את השלום אלא מרחיקים אותו מאוד.
טענתי ואני ממשיך לטעון, שבקרב הפלשתינים אין מי שיסכים לוויתור על זכות השיבה ולא על הדרישה שמזרח ירושלים תיהפך לבירת המדינה הפלשתינית. אם נניח שהמוחות הקודחים ימצאו נוסחה שניתן לחיות עמה לגבי ירושלים, למרות הסקפטיות הרבה, הרי שבנושא השיבה אין ולא תהיה כל פשרה בעתיד הקרוב. עמדה זו באה לידי ביטוי מובהק גם בוועידה הנוכחית של פתח. שנית, יש לזכור שפתח איננו אלא ארגון שאבד עליו הכלח. הוועידה המפוארת ורבת המשתתפים לא תוכל להשיב "מת" לחיים. החמאס הוא הגורם החזק ביותר בקרב הפלשתינים יחד עם ארגוני הסירוב האחרים. מצער מאוד שזו המציאות, אך אם לא נכיר בה, עוגמת הנפש תהיה גדולה עוד יותר. גם בישראל קיים קונצנזוס רחב מאוד לגבי זכות השיבה ומזרח ירושלים: לא לזכות השיבה באופן מוחלט; לא החזרת הריבונות על ירושלים המזרחים לפלשתינים. למען הדיוק, ראוי לציין שנושא ירושלים איננו כה קונסנסואלי כמו זכות השיבה.
ועידת מפלגת העבודה
על-אף העובדה שלא חסכתי מעולם את שבט לשוני מברק הפוליטיקאי, אני חייב להיות כן ולהודות שדווקא במהלך אישור החוקה החדשה הוא צדק. האישור הפורמאלי של החוקה החדשה יאפשר למר ברק לנהל את מפלגת העבודה טוב יותר. הטענות כלפיו על החלפת האידיאולוגיה ברצון העז שלו למשול איננה מדויקת. למר ברק אידיאולוגיה שאיננה תואמת את האידיאולוגיה של חברים מסוימים בתוך מפלגת העבודה. הדוגמה הבולטת היא ההצבעה על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל וחוק מופז. למי שאיננו מזהה, זו גם אידיאולוגיה. ה"מורדים" אשר מדברים על מותה של המפלגה ועל אובדן האידיאולוגיה שלה, ראוי שיפשפשו בדפי ההיסטוריה המוצהבים והמפוארים של מפלגת העבודה לדורותיה, או אז ייווכחו עד כמה ברק איננו יוצא דופן.
אין לי כוונה לפגוע בעמיר פרץ המוביל את המתנגדים, שהספיק להתראיין בכל ערוצי הטלוויזיה, הרדיו ובכל העיתונים. מר עמיר פרץ מחזיק בדעה שברק איננו מייצג יותר את התפיסה הסוציאל-דמוקרטית. אני סבור שיש צדק גדול בדבריו, אך ראוי לעשות גם צדק היסטורי: למר פרץ הייתה הזדמנות בלתי חוזרת, כנראה, להיות שר האוצר של מדינת ישראל וליישם את תפיסתו האידיאולוגית. במקום זאת, הוא בחר/נאלץ לקבל את תפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט. גם חבריו השרים ממפלגת העבודה, באותה הממשלה, לא בדיוק עסקו בנושאים כלכליים מובהקים אלא קיבלו תפקידי שרים במשרדים שהשפעתם הכלכלית הייתה מינימלית. ראוי שמר פרץ יזכור את המהלך האומלל הזה.
חברת הכנסת תמיר, הרואה את עצמה כליברלית ונגד הדיקטטורה של יושב-ראש המפלגה, גם היא איננה נקייה ממהלכים שרבים מאוד ראו בהם מעשים הגובלים בדיקטטורה. בתקופתה של תמיר כשרת החינוך היו ניסיונות בלתי פוסקים מצידה לשבור את השביתה הגדולה של המורים באמצעים לא ממש דמוקרטיים. גם הניסיון להכניס למערכת החינוך את הרפורמה המכונה "אופק חדש" גם הוא לא היה מן הליברליים ביותר, בלשון המעטה. תשאלו את עשרות אלפי המורים אשר אוימו להיכנס לרפורמה אחרת ימצאו את עצמם מחוץ למערכת. הביקורת שהוטחה נגד תמיר מצד יושב-ראש ארגון המורים העל-יסודיים הייתה קטלנית לא רק במהות אלא בכל הקשור להתנהלות השרה והאמצעים שהיא נוקטת. לכן, ראוי תמיד להביט במראה לפני שמותחים ביקורת על אחרים.
מפלגת העבודה, באופן היסטורי, היא מפלגה מסוכסכת מאוד. ברק בחר לשים קץ להתנהלות זו בדיוק כפי שנעשה במפלגות אחרות. הליכוד, קדימה ושאר המפלגות נוהגות באותה הדרך. גם בעולם הדמוקרטי נוהגים במפלגות באותה הצורה. למנהיג יש פררוגטיבה לעשות מעבר לאחרים. מובן מאליו שאסור להגיע לדיקטטורה אמיתית. מפלגת העבודה רחוקה מדיקטטורה כפי שהיא רחוקה מאוד מתפיסת השלטון.
כל העולה לגדולה סבור שהוא הכל יכול, ואילו מי שיורד מגדולתו, כל מהלך של אחר נראה בלתי לגיטימי. זו הפוליטיקה וזו המציאות.
