בצו ביניים שהוצא השבוע, הורה בג"צ, בהרכב השופטים ברק, דורנר וטירקל, כי המדינה מנועה מלהפעיל את התיקון לחוק האזרחות, עד שתתברר העתירה שהוגשה בעניין.
העתידה תידון בקרוב בהרכב שופטים מורחב. עיקר התיקון לחוק מאפשר מניעת מתן אזרחות אוטומטית או שהייה חוקית לפלשתינים תושבי השטחים שיש להם קשרי נישואין ומשפחה עם ערבים ישראלים.
העתירה נגד התיקון לחוק האזרחות הוגשה במקור על-ידי חברי הכנסת הערבים ותנועת עדאלה. התנועה נתמכת (ובפועל מנוהלת) על-ידי הקרן החדשה לישראל. לעתירה צורפו מספר עתירות קודמות, וכך הצטרפו לעותרים גם האגודה לזכויות האזרח (עוד ארגון של הקרן החדשה לישראל) ומפלגת מרץ.
העתירה, אם כן, מוגשת על-ידי הקואליציה החדשה של השמאל הרדיקלי: הקרן החדשה לישראל - באחת מזרועותיה הערביות ואחת מזרועותיה היהודיות, חברי הכנסת הערבים וחברי הכנסת של מרץ.
למעשה בג"צ, חוק האזרחות טעון יותר אפילו מבג"צ קציר (הידוע גם כבג"צ הקרקעות) הידוע לשמצה. אמנם המדינה, למודת הבג"צים, משתמשת בטיעון כי התיקון נחוץ למלחמה בטרור הפלשתיני (טענה שלא יכלה להסתייע בה בבג"צ קציר), ואמנם התיקון לחוק אמור לחול למשך פרק זמן של שנה בלבד (עם אפשרות הארכה), ובכל זאת ברור כי על הפרק עומדות גם השאלה הדמוגרפית ואפשרות מימוש תביעת השיבה הערבית באמצעות איחוד משפחות.
יש להבין כי איחוד משפחות הוא הכלי העיקרי להגדלת מספר השבים הלא רשמי במסגרת כל הסכם עתידי. למשל, על פי הסכם ז'נווה השערורייתי מותר "רק" לכמה עשרות אלפים לממש את תביעת השיבה. אלא שכיום לא ניתן לקבוע כי בני משפחותיהם לא יצטרפו אליהם בנפרד מן ההסכם, וכך מגיעים למעשה למאות אלפי פלשתינים המממשים את תביעת השיבה.
משום כך הבג"צ הנוכחי, תחת ההנחה האופטימית כי רק כמה אלפי ערבים מתאזרחים מדי שנה (קשה להשיג נתונים מדוייקים בנושא), ותחת ההנחה הקשה (אך במצב הרוח הלאומי והפוליטי הנוכחי, הריאלית) כי בשלב כלשהו יותר לחלק מן הפלשתינים לממש את תביעתם לשיבה, הפסיקה בבג"צ זה עלול לקרב בצעדי ענק משבר דמוגרפי חסר תקדים בתוך קווי 49.
בשנים האחרונות, כאשר עמדה מול בית המשפט הדרישה להכריע באשר למשקל היחסי הרצוי והאיזון העדין שבין מדינת כל אזרחיה לבין מדינה דמוקרטית-יהודית, הוא הכריע באופן מוחלט לטובת מדינת כל אזרחיה. כך הדבר באשר להטבות שרצתה המדינה להעניק ליוצאי צבא, כך באשר לתביעות שונות שאמורות היו להעניק למדינה יכולות להתמודד עם הטרור (בג"צ עג'ורי), ועוד.
ניתן לראות ממדיניות זו גם בפסיקה האחרונה לאפשר הקרנה חופשית של סרט ההסתה ג'נין ג'נין.
אך בעיקר זכור לרעה אותו בג"צ קציר, בו קובע אהרן ברק את הקביעה המתמיהה כי "אין, אפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא, ותהא לאומיותם אשר תהא - נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (עמ' 282 לפס"ד).
אהרן ברק, בפסק זה, מכחיש בעייה המקובלת על כלל היהודים והערבים כאחד, בעיית אופי הדמוקרטיה הישראלית-יהודית או בפשטות: הציונית. הוא קובר את הראש בחול, ובסופיזם ולהטוטי מילים מנסה לשכנע, כאחרון פעילי גוש שלום, כי רעיון המדינה היהודית עצמו מחייב שוויון לאומים מלא. יתר על כן, ניתן לראות, בציטוטיו של ברק מפסקי דין קודמים, ציטוטים הבאים לתמוך את עמדתו, כי הוא משתמש בהם שלא כדין ומוציאם מהקשרם המקבל אפשרותה של דמוקרטיה לאומית.
כך למשל בציטוט מפסק-דין בורקאן של השופט שמגר ובפסק דין של השופט טירקל. למעשה ברק הופך את מה שהיה מקובל לפניו ועורך בסתר, מבלי להודות בכך, מהפכה חוקתית.
מטרתו של אהרן ברק, והמוטיבציה הגבוהה שלו לממשה ברורים כשמש. הוא מעוניין להפוך את ישראל לדמוקרטיה של כל אזרחיה, בניגוד לדמוקרטיה הלאומית שלשמה הוקמה המדינה. ההבדלים אינם כה גדולים, אלא שהם באים לידי ביטוי דווקא בנושאים קריטיים לקיומה של המדינה, למשל: חלוקת אדמות ומשאבים, פרוייקטים לאומיים, חוק השבות וכיוצא באלו. בכל אלה מצוי בית המשפט העליון בתהליך ברור של דרישה ל"שוויון גמור" של כל הלאומים במדינה.
אגב, ורק לשם הפרופורציה הנכונה - אין מדינה כזו בעולם. זו המצאה בדיונית-ספרותית-הגותית שאינה מיושמת באופן בוטה שכזה בשום מקום בעולם. העולם כולו עדיין מבכר לחיות במסגרת מדינות לאום.
ברור שלנוכח אותו "שוויון גמור" אותו הנחית אהרן ברק כמכת מוות על המפעל הציוני (תמהני האם לנוכח אותו "שוויון גמור" יש לאמר "המפעל הציוני-ערבי של בניית ארץ מולדת לעם היהודי-ערבי"?), יתקשו ברק וחבריו להכריע כי מותר וחוקי למנוע התאזרחות של מספר לא ידוע של ערבים, גם לנוכח הטרור והבעיה הדמוגרפית הבוערת. יתר על כן, החוק מושך אש בינלאומית. הוא צריך לעמוד במבחן המשפטי המתאים וכבר מתעניינים בו גורמים משפטיים זרים רבים, כולל בארה"ב. קשה להניח כי שופטינו יוכלו לעמוד בלחץ שכבר החל להיווצר.
וכך אנו מוצאים עצמנו מול פצצת זמן דמוגרפית מתקתקת, שבויים על-ידי קונספציית הליברליזם הגורף וחסר הדקויות של שופטי בית המשפט העליון, ומחכים באימה למוצא פיהם: האם לחסד או לשבט? היגזרו חיים או יספקו תאריך פטירה למדינת היהודים? נסיון העבר אינו מבשר טובות.
