השיח הציבורי בישראל עסק בימים האחרונים בשלושה נושאים עיקריים: הקרנת הסרט "שיטת ה
שקשוקה", גירוש העובדים הבלתי-חוקיים וילדיהם, וחוק הפרטת הקרקעות. לכאורה, נושאים שאין קשר ביניהם. האומנם?
הסרט עסק בקשרי הון-שלטון בישראל תוך התמקדות במשפחה אחת של בעלי הון. למעשה, הפנה הסרט את הזרקור ואת ההתעסקות הציבורית אל קצה הקרחון, וככל הנראה לא החשוב ביותר, של בעיה חמורה הרבה יותר המכה בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל.
כמעט במקביל התגייסה התקשורת הישראלית, כרגיל כעדר חד-ממדי, יחד עם ארגוני "זכויות האדם", למניעת גירושם של העובדים הבלתי-חוקיים וילדיהם. מעבר להיבט המשפטי של השהות הבלתי-חוקית של אותם אנשים בארץ, האם לא התגייסה התקשורת - ביודעין או לא? - לקידום עניינם של בעלי הון העושים רווחים קלים משוק העובדים הזרים בישראל, תוך ניצול אותם אנשים הזוכים לשכר זעום, יחסית לרווחיהם של יבואניהם?
אחד משיאי הצביעות והאטימות: אותם גורמים ואותן דמויות ואותם אנשי תקשורת שלוחצים בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית ועם רוח גבית של שונאי ישראל ממקומות שונים בעולם לפנות מאחזים "בלתי-חוקיים" למען ישראל ולמען "שלטון החוק", ומסרבים לכל ניסיון "להלבינם", הם הם הדורשים להלבין את העובדים והמסתננים הבלתי-חוקיים, והם הם הדורשים להעלים עין מן הבנייה הערבית הבלתי-חוקית, משני צדי "הקו הירוק" וגם בירושלים, גם כשזו מתבצעת על אדמה יהודית פרטית. באווירה זו של הלבנה, הראשונים שצריכים להיות מולבנים הם המאחזים שהוגדרו על-ידי הפוליטיקאית טליה ששון כ"בלתי-חוקיים", למעט הבודדים שהוקמו, אם בכלל, על אדמה פרטית.
במקביל נדרשת הכנסת לאשר את חוק הפרטת קרקעות המדינה, שיאפשר העברת קרקעות המדינה לידיהם של בעלי הון במקרה הטוב וגורמים עוינים ואויבים במקרה הרע. אם הבעיה היא החסמים והסרבול המאפיינים את מינהל מקרקעי ישראל, הפתרון הוא ייעול המינהל ולא הפרטת האדמות. אין שום סיבה שלא להמשיך את שיטת ההחכרה - שכירות ארוכת-טווח - המשאירה את קרקעות הלאום בבעלות המדינה.
מאז פרץ "השלום" - אוסלו 1993 - השתלטה על ישראל הנכונות להתפרק מערכים ומנכסים, ממורשת יהודית וציונית, ומלב הארץ וערש העם ותרבותו. חוק הפרטת הקרקעות משתלב באווירה זו של התפרקות כללית ונכונות להעביר את לב ארץ ישראל לאויב. מדינת ישראל, ארץ ישראל והקרן הקיימת לישראל עברו דרך ארוכה מהכשרת הקרקע להכשרת הסגרתה לאויב. הציונות של רכישת דונם ועוד דונם למען בניית מדינת היהודים מפנה את מקומה להסגרת דונם ועוד דונם, לבעלי הון יהודיים בתחילה וערביים בהמשך. העסקה המפוקפקת של אוסלו מאפילה על כל עסקת נדל"ן אחרת בארץ ישראל בעשורים האחרונים. הקזינו ביריחו והגורמים הישראלים הבכירים המעורבים בו משקפים רבדים חמורים בהרבה ממשפחת עופר. אוסלו היא אם כל השקשוקות.
מהאמור לעיל נגזרת עוד דוגמה לקשר הפסול שלטון-תקשורת-הון: גדר "הביטחון" ששווקה לאזרחים מוכי-פיגועים כפתרון לטרור המתאבדים, ולמעשה נועדה על-ידי פוליטיקאים ודמגוגים - ובראשם חיים רמון - לשמש גדר מדינית וקו הפרדה בין יהודים כשרים לבין יהודים שמותר וצריך לגרשם. התקשורת התגייסה, שוב כעדר חד-ממדי, למען "עגל הזהב" של הגדר, וכמעט לא נתנה אפשרות למתנגדי הגדר מימין לשטוח את נימוקיהם נגד הבזבוז המשווע של מיליארדים על מטרה כוזבת ועל גידור קורבנות הטרור במקום מבצעיו. וברקע, קבלני הגדר, אלה החוגגים על כל העתקה של הגדר לכאן ולכאן, פעולה המגדילה את רווחיהם על-חשבון הציבור. אין פלא שהם צוחקים כל הדרך לבנק. קו ברלב של מלחמת ההתשה זניח לעומת רווחיהם של בעלי ההון מ"הפיל הלבן" התורן, הגדר. מדובר בהתגלמות הקשר הפסול שלטון-תקשורת-הון, או במונחי ימים אלה, באם כל השקשוקות.
