אילנה ראדה, אמה של תאיר ראדה המנוחה, לא תקבל את הטלפון הסלולרי והכונן הקשיח של בתה ואשר מוחזקים בידי המדינה כחלק מן הראיות בתיק הרצח. כך קובע (26.3.18) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, אשר דחה את ערעורה של ראדה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת.

במרכז פסק הדין עומדת השאלה מה גובר - פקודת סדר הדין הפלילי או חוק הארכיונים. בעוד הראשון קובע שתיק רצח צריך להישמר לצמיתות בידי המדינה, חוק הארכיונים קובע כללים להעברת מסמכים ציבוריים לידי ארכיון המדינה. עמית קובע, כי הכללים הפליליים הם הגוברים, גם משום שנקבעו מאוחר יותר וגם מצרכים מעשיים. לדברי עמית, קיים גם קושי ממשי בהחלת חוק הארכיונים על חפצים ולא רק על מסמכים, וקיים קושי ניכר בהעברת חפצים לידיים פרטיות בשל הצורך לשמר אותם.

במישור העקרוני אומר עמית: "שתי מסגרות נורמטיביות מתמודדות ביניהן על הסוגיה שבפנינו. האחת - פקודה שנוסחה החדש הוא משנת 1969, כאשר ההוראות הרלוונטיות לענייננו הוספו כבר במסגרת החוק לתיקון פקודת הפרוצדורה הפלילית (מעצר וחיפושים), תשכ"ה-1964; השנייה - חוק שנחקק לפני למעלה משישים שנה. כבר עתה אקדים ואומר כי הסוגיה זועקת להסדרה חקיקתית מלאה ועדכנית, והסניגוריה הציבורית מתריעה על כך מזה שנים. אכן הוכן תזכיר הצעת חוק בנושא ויש לקוות כי בעקבות פסק דיננו זה, הליכי החקיקה יושלמו בהקדם".

עמית קובע: "לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, דברי ההסבר, הפרקטיקה לאורך השנים, תכלית החוק והגיונו - כל אלה מובילים למסקנה כי המחוקק לא ביקש להסדיר באמצעות חוק הארכיונים שמירה על חפצים שנתפסו לצורכי חקירה ומשפט. הוראות הפסד"פ, אשר מסדירות מלכתחילה את תפיסת החפץ, ממשיכות לחול לכל אורך חיי התפוס, בין אם שימש כראיה במשפט, בין אם לא שימש כראיה במשפט, ובין אם נותר כתפוס בתיק בו לא הוגש כלל כתב אישום. מסקנה זו אכן מהווה שינוי של הפסיקה ששררה עד עתה, שעיקרה בהחלטות הנוגעות למשפטים חוזרים.

"ההשלכות המעשיות של התוצאה המשפטית אליה הגעתי אינן משביעות רצון. עמדנו לעיל על חשיבות השמירה על מוצגים לצורך משפט חוזר ככלי שלא יכול להיות חולק על חשיבותו לצורך בקרה ואיתור הרשעות שווא. הלכה למעשה, קיים ואקום חקיקתי בשאלת משך הזמן המינימלי בו יש לשמור מוצגים בהליכים פליליים... יש לקוות כי המחוקק יזדרז להסדיר את הסוגיה בחקיקה ראשית, תוך קביעת הסדרים ראשוניים המותאמים הן לעידן החוקתי בו אנו נמצאים והן להתפתחות הטכנולוגית, תוך תיאום בין הגופים והמוסדות הרלוונטיים (כמו משטרה, פרקליטות, בתי משפט והמכון לרפואה משפטית)".

עד שייחקק חוק כזה, ממשיך עמית, ההחלטה נתונה בידי השופט בהתאם להוראות סדר הדין הפלילי. "בבואו להורות על עשיית פעולה כלשהי במוצג חפצי - בין אם מדובר בהוראה להורות על המשך שמירתו בתיק בית המשפט, החזקתו בידי רשות כלשהי, מסירתו לידי אדם פרטי וכיוצא באלה - נתון לבית המשפט מרחב שיקול דעת להכריע בכך תוך איזון בין האינטרסים השונים העומדים על הכף, בצירוף נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.

"נסיבות אלה, אפשר שתהיינה קשורות לחומרת התיק, הערך הראייתי של התפוס (בין היתר בשים לב אם הנידון הודה בביצוע העבירה או הסכים להשמדת המוצג), האם פסק הדין כבר חלוט, סוג המוצגים בהם מדובר, היכולת לשמור על ערכם הראייתי, עלות שמירת המוצג, האפשרות לתעד המוצג טרם השמדתו, וזכויות הצדדים הנוגעים בדבר (תביעה, נאשם, נפגע עבירה, בעל החפץ או הטוען לזכות בחפץ). כמו-כן, נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על תנאים מסוימים שבכפוף להם יימסר החפץ, לדוגמה הוראה על מעשה הדרוש לשמירה על החפץ או הימנעות מעשיית פעולות מסוימות שיפגעו בו".

בנוגע לבקשתה של ראדה מזכיר עמית, כי רומן זדורוב - שהורשע ברצח - מגיש בקשות שונות ומתכוון לעתור למשפט חוזר, ולכן קיימת חשיבות בשמירת החפצים בידי המדינה. "עם כל ההבנה והאמפתיה לבקשתה של העוררת, בהינתן שמדובר בפרשת רצח שעד היום מתנהלים הליכים לגביה, ובהתחשב באפשרות שהתפתחות טכנולוגית בעתיד תאפשר להפיק ממצאים כאלה ואחרים מאותם תפוסים (בפרט כאשר מדובר בחפצים הטעונים במידע דיגיטלי) - איני סבור כי בשלה העת להיעתר לבקשת העוררת לשחרר את התפוסים לידיה, אף לא תוך הטלת מגבלות על החזקתם", מסכם עמית.

השופטים נעם סולברג ודוד מינץ הסכימו עם עמית. את ראדה ייצג עו"ד מרדכי טימסית, ואת המדינה - עו"ד איתמר גלבפיש.