ביום שבת, י”ח באב תרפ”ט 24 אוגוסט 1929 החריבו ערביי חברון את הקהילה היהודית בעיר. קהילה עתיקה, שהתקיימה מאות בשנים, הושמדה בן-לילה. הרוצחים הערבים לא חסו על אשה, זקן וילד והרגו כל מי שיכלו לשים ידם עליו. בתי היהודים נבזזו ונהרסו. בתי הכנסת חוללו והועלו באש. 66 יהודים נהרגו ו-60 נפצעו (זאבי, "טבח חברון תרפ"ט", 1994). הניצולים מהטבח איבדו באחת את עולמם והפכו לפליטים.

ראוי לציין כי לא כל ערביי חברון נטלו חלק ברצח, והיו אף כאלו שפעלו להזהיר את היהודים והגנו עליהם בגופם ממש. אבל הם היו מעטים, בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. והכלל היה באותם ימים נחוש בדעתו לרצוח כל יהודי שנקרה על דרכו.

טבח חברון לא התחולל במקרה, ולא היה תוצאה של שלהוב יצרים מקומי ורגעי. הוא היה פרי של תכנון ערבי מוקדם מדוקדק ושיתוף פעולה בריטי. ב"ספר ההגנה" מצויין, כי קדמה לרצח הסתה ערבית מאורגנת היטב. ימים רבים לפני הטבח קראו מנהיגי הערבים מעל דפי העתונים, במסגדים ובכל מקום ישוב לרצוח ביהודים. במקביל מנעו הבריטים מן היהודים - ששלומם לא היה בראש מעיניהם - להחזיק נשק ואף החרימו אותו מאלו שהחזיקו בו ברישיון. ליהודים בעיר שחששו לבטחונם הבטיחו השלטונות כי לא יאונה להם כל רע אם ישארו ספונים בבתיהם (זאבי). יש יסוד סביר להשערה, כי גורמים בשלטון הבריטי קיוו להפיק רווחים פוליטיים ממסירת היהודים לידי הערבים. הקרקע אם כן הוכנה היטב לרצח.

עם חורבן הישוב היהודי בחברון קרסו שתי הנחות יסוד של היהודים בארץ ישראל: אחת, טיבן של ערובות ביטחון של זרים. השנייה, אמונה נאיבית בדבר סובלנותם של הערבים ונכונותם לחיות בשלום לצד היהודים. אבל רק בורים בהיסטוריה יכולים לטעון כי טבח חברון ומעשי הרצח הרבים שבאו בעקבותיו היו הפתעה. מאז חורבן בית השני ויציאת מרבית העם לגלות, נרדפו יהודים בכל הקהילות ברחבי העולם על-ידי שכניהם. מרוסיה במזרח ועד אנגליה במערב, מאירופה הנוצרית ועד האימפריה המוסלמית לא הצילו חיים משותפים, שמירה על החוק וכניעות לשלטונות, את היהודים מגירוש, שוד, אינוס ורצח על-ידי שכניהם הלא יהודים. מי שעיניו היו בראשו, כמו זאב ז’בוטיסקי במאמרו "קיר הברזל” (1923), התריע והזהיר ללא הרף נגד אמונה נאיבית בהנחות כוזבות אלו.

המסקנות שהסיקו הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל הצעירה, מן הטבח בחברון ומן המאורעות ביהודי הערים המעורבות התבססו על היגיון צרוף: ראשית, אין מנוס ליהודים מלהסתמך בלעדית על כוחם. אסור לעולם להגיע למצב שבו ביטחון החיים היהודיים יהיה בידי זרים. מכאן נובעת עוצמתו וייחודו של צבא ההגנה לישראל כאמצעי האולטימטיבי להגנה על המולדת. שנית, הבנה מפוכחת, כי פני הערבים ביחסם לקיום היהודי הלאומי בארץ ישראל אינם לשלום. זוהי מסקנה מציאותית מכך שהתנועות הלאומיות של הערבים ומוסדותיהם הדתיים המובילים שוללים את זכותם של היהודים על ארץ ישראל, והגופים הדומיננטיים שבהם - דוגמת האחים המוסלמים, חמאס וחיזבאללה - אף שוללים את עצם זכות הקיום של היהודים עלי אדמות. הבנה זו של כוונות הרצח של הערבים תורגמה במשך שנים רבות להתעקשות ישראלית על הכרה ערבית בזכות היהודים למדינה יהודית בישראל כתנאי לכל משא-ומתן לשלום ולעמידה על העיקרון של גבולות בטוחים בעלי עומק אסטרטגי, תוך קיום התישבות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל. למותר לציין, שאף גורם ערבי לא קיבל עד היום עקרונות אלו.

כיום, 80 שנה לאחר טבח חברון, דומה כאילו דבר לא קרה וכאילו לא נוסדה מדינת ישראל. שוב קמות מחדש לתחייה שתי הנחות היסוד הכוזבות שקדמו לטבח חברון. כמו בימים ההם, עומד מולנו ממשל (לא ממש ידידותי) של מעצמה זרה, הפעם ארה"ב של אמריקה, ומבטיח לנו, היהודים, ערובות ביטחון ומטרייה של הגנה אסטרטגית, בתמורה לנטילת סיכונים חמורים לביטחוננו. ויש מי שאכן מאמין לו בקרב היהודים וקורא לממשלת ישראל ליטול סיכונים אלו. שוב עולה לה האמונה הנאיבית הנושנה של חלק מהציבור הישראלי, וליתר דיוק של תנועות השמאל, בדבר כוונות השלום של הערבים - אמונה הנתמכת ומוכוונת על-ידי גופי תעמולה במימון אירופאי שמקורותיו בלתי ברורים, כמו ה”קרן החדשה לישראל” וארגון ”שוברים שתיקה”. אלו מנסים - באמצעות ייצור דינמיקה של כנסים, גופי "חשיבה" ומחקר, פעילויות "תרבות”, עיתונאים ופובליציסטים מגויסים ותנועות חברתיות שונות - לשכנע את הציבור היהודי בארץ, כי הצהרות הערבים בדבר שאיפתם להשמיד רוחנית ופיזית את המדינה אין בהם כל ממש, וכי הקורבנות בסכסוך הם דווקא הערבים, הניצבים בפני מכונת כיבוש אכזרית בעלת מאפיינים נאצים. כאילו לא היו כאן פיגועי טרור מחרידים לפני ואחרי הסכמי אוסלו, וכאילו לא הופגזו תושבי הנגב המערבי כמעט מדי יום על-ידי "שואפי השלום” מעזה המשוחררת.

קשה שלא לשאול את השאלות המתבקשות: האם שכחנו את לקחי טבח חברון? האם שוב נפקיד את הגנתנו בידי זרים? האם שוב נסרב לראות את המציאות כפי שהיא ונתכחש לעובדות, המעידות כי העולם הערבי, לעת הזאת, אינו מוכן לחיות עימנו בשלום?

תמונה אחת, יותר מכל תמונות הזוועה של הנטבחים והפצועים בחברון, אינה מרפה ממני. זוהי תמונתו של התינוק היתום, שלמה סלונים. מעיניו נשקפים אימה ופחד. אלו עיני ילד קטן שהוריו נרצחו לנגד עיניו. ילד שנותר לבדו בעולם, בלי אבא ואמא, אחים ואחיות. המבט של שלמה סלונים התינוק הוא מבט מוכר. ראינו אותו בעיני הילדים היהודים ששרדו את השואה ובעיני היתומים היהודים, שנותרו בחיים לאחר שהוריהם נרצחו בפיגועי הטרור.

המבט הזה עולה בעיני רוחי בכל פעם שאני מביט בבני הקטן, ואני מאמין שאיני היחיד שחש כך. לא הייתי רוצה שאי-פעם יעלה מבט כזה של אימה ופחד בעיניו. לא הייתי רוצה שייזרק לעולם קר ומנוכר, מפני שהוריו לא השכילו להבטיח את קיומם ואת קיומו, וסמכו על זרים שיעשו זאת. בידינו ובידי מנהיגינו הנבחרים לדאוג לכך שלא יהיו יותר שלמה סלונים קטנים נוספים. זוהי ההצדקה היסודית ביותר לנחיצות קיומה של מדינת ישראל כמדינה חזקה, בוטחת בעצמה ועצמאית - מדינת היהודים.