|
|
המפעל הציוני - פשיטת רגל [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
הלאמת הקרקעות - לב תהליך הקולקטיביזציה של המשק היישובי - גרמה לפשיטת רגל של המפעל הציוני, בפרט של ספינות הדגל שלו, הקיבוצים והמושבים. היום, כשבנימין נתניהו מנסה להיפטר סוף סוף מהמכשלה הזאת - המשחיתה גם את הפוליטיקה וגם את הכלכלה על-ידי ניצול "קרקעות הלאום" בידי מפלגות, פוליטיקאים, ובירוקרטיות מושחתים וחונקי יוזמה - יש המלינים כי הפרטת הקרקעות תהרוס את אופייה הציוני של המדינה. מה הן העובדות?
מאז תחילת המנדט הבריטי ב-1922, הופנו כל משאבי הלאום על-ידי ההסתדרות הציונות והסוכנות היהודית לקולקטיביזציה של המשק הציוני, קודם כל על-ידי הלאמת הקרקעות. ויצמן ועמיתיו, בייחוד מנהל מחלקת ההתיישבות הציונית ארתור רופין (שדגל בסתר בקומוניזם) שנאו את היהדות הגלותית, הבורגנית והדתית. הם רצו לבנות בארץ טיפוס יהודי חדש, בדומה לאדם הסובייטי החדש, חלוץ סוציאליסטי חילוני, עובד אדמה חף מניצול קפיטליסטי. הם סייעו לבן-גוריון וחבריו, מקימי "מחנה העבודה", שהיו אז לניניסטים מושבעים ליצור מבנה כלכלי חברתי שיכפיף כל אדם ביישוב למרותם על-ידי שליטה בפרנסתו, כמו שעשו הבולשביקים באימא רוסיה.
ההתחלה הייתה בהלאמת רכישת הקרקעות והקמת מושבים וקיבוצים קןלקטיביסטים הכפופים למפלגות השמאל. מניעת המסחר ב"קרקעות הלאום" לא איפשרה לכוחות השוק להקצות אותם לשימושים היעילים ביותר. גרוע מכך, היא מנעה את השימוש בהן כמנוף לקבלת אשראי יצרני, כנהוג בכל משק מתקדם. החקלאות שסבלה ממחסור כרוני באשראי לא הצליחה להתפתחה כראוי.
ככלל, הקצאה פוליטית של משאבים ונוהלי העבודה האנטי יצרניים של הסקטור הקולקטיביסטי המסובסד, הקיבוצים, המושבים וחברת העובדים, גרמו לו לסדרה של פשיטות רגל מראשית דרכו, כמעט בכל עשור. הוא המשיך להתקיים רק בעזרת הזרקה של מיליארדים רבים של סובסידיות והטבות; עד שנות השבעים, כשממשלת בגין הפחיתה אותן וגילתה את כשלונו המובנה של הבולשביזם הישראלי.
כאשר למרות האפליה החמורה נגדו שגשג המחנה האזרחי (הערים והמושבות הפרטיות פרחו; התפוקה של פתח תקוה בלבד עלתה בכמה מונים על התפוקה של כל החקלאות הקולקטיביסטית) פתח מחנה העבודה בשנות העשרים והשלושים ב"מלחמת מעמדות" אלימה, בשביתות פראיות, בהכאת "מפירי שביתה" ובחרמות שגרמו לאנשי עסקים רבים לפשוט רגל ולעזוב את הארץ. ההסתדרות הציונית מימנה את הקמת מפעלי חברת העובדים ואת בנק הפועלים שמטרתם העיקרית הייתה תחרות לא הוגנת בסקטור הפרטי כדי להרוס אותו, וכדי שהסקטור הקולקטיביסטי, כדברי בן-גוריון וחבריו, יבנה על חורבותיו.
התוצאה הייתה שהמשק היהודי התפתח בעצלתיים ולא היה מסוגל לקלוט עולים. זה נתן לבריטים תואנה לעצור את העלייה באמתלה שהארץ איננה מסוגלת לפרנס אותה. היישוב היהודי נעשה כה חלש כלכלית ופוליטית שלא יכול היה לעשות אפילו את המעט שניתן היה לעשות כדי להציל יהודים מהשמדה באירופה. המשק היהודי היה כל-כך עני שערב מלחמת השחרור נאלצה גולדה מאיר לשנורר מיהדות ארה"ב הקפיטליסטית כמה עשרות מיליוני דולרים כדי לשלם בעד הנשק הצ'כי שהציל אותנו מכליה.
אילולא השתלט המשטר הקולקטיביסטי המשחית והמושחת על המשק, ישראל הייתה יכולה להיות היום אחת הארצות העשירות בעולם ויכלה לקלוט עוד מיליוני יהודים מארצות הרווחה.
נחזור לקרקעות. מאיימים עלינו שההפרטה תאפשר העברת קרקעות לבעלי הון ולגורמים עוינים. אך מה המצב היום כשהקרקעות מולאמות? מה מונע משייח'ים ערביים או מבעלי הון לקנות את מרבית הקרקעות הפנויות כבר עכשיו? הטענות שקדושת "אדמות הלאום" שומרת עליהן למען העם היהודי לדורותיו לוקות בציניות או בבורות. דווקא תחת ה"משמורת" הזו הפכו "אדמות הלאום" למשיסה לפולשים ולבוזזים, מאכרים מושחתים ובעלי בריתם בביורוקרטיה ובפוליטיקה, בדואים ולאומנים ערביים המשתלטים על קרקעות מדינה באין מפריע. מצעירי ישראל הנותנים נפשם על הגנת "אדמות הלאום" גובה הממשלה מס מונופול הממשכן אותם לחיים בבואם לבנות בית. "המדינה" היא רע הכרחי. היא אינה מייצגת את האינטרס הציבורי כמעט בשום תחום. היא כלי שרת בידי פוליטיקאים ואינטרסנטים הבוזזים את שאר האזרחים.
היסטוריה ארוכה מתעדת את המחדלים הבלתי נמנעים ששלטון "הלאום" (קרי הפוליטיקאים) בקרקעות הביא עלינו. המתנגדים לשחרורנו מעול כיבוש האדמות על-ידי הביורוקרטיה והמאכרים חייבים לנו הנמקות רציניות יותר מאשר נפנוף בסיסמאות נבובות על קדושת "אדמות הלאום" והטחת האשמות חצופות במי שאינו מסכים אתם שהוא עוכר הציונות.
