הצעת חוק: חידוש הליכים פליליים שהופסקו באשפוז כפוי

הצעת חוק זו, אשר מתוך זהות יוזמיה (מרכז נגה לזכויות נפגעי עבירה) ניתן להבין על מי נועדה להגן (על נפגעי עבירה אשר תוקפיהם הועמדו לדין אך ההליכים בעניינם נעצרו), מתקנת אולי עוול אחד (האפשרות שאדם יחמוק מליתן את הדין על מעשיו), אך נותרת אדישה באשר לעוול אחר.

חזקת החפות קובעת כי כל אדם חף מפשע עד שמוכח אחרת. זהו יסוד מוסד בחברה דמוקרטית. סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 מאפשר למעשה להפסיק את ההליכים כנגד נאשם אשר שופט סבור כי הינו 'חולה נפש', ולהורות על אשפוזו בכפייה.

קריאה מדוקדקת בחיקוק מגלה כי למעשה סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, מורה על כליאת אדם במוסד לחולי נפש, כליאה שכפי שנפסק לא פעם מהווה את "אחת הצורות הקשות והמדכאות של שלילת חירותו של אדם" (ראה השופט אילון בעניין ב"ש 196/80 מיכאל טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332), וזאת בטרם הורשע, ובעוד עומדת לו חזקת החפות! לו אותו אדם עומד לדין, יתכן והיה יוצא זכאי, אך שופט, אך ורק על סמך התרשמות כי בפניו ניצב אדם 'חולה נפש', יכול להורות על כליאתו במוסד פסיכיאטרי, אך ורק משום היעדר כשירותו לעמוד לדין.

היעדר כשירות לעמוד לדין אינו פשע אשר מצדיק כליאה, ושלילת חירותו של אדם בנסיבות שכאלו מהווה ענישתו של אדם בשל תכונותיו, בעוד חזקת החפות עומדת לו עדיין.

זאת ועוד - במדינה דמוקרטית עמידה לדין אינה רק חובה, אלא זכות. פסק הדין בעניין ארנסט יפת (ע"פ 2910/94 מדינת ישראל נ' ארנסט יפת, פ"ד נ(2) 221) הגדיר את ההליך הפלילי כ"המגנא כרטא" של הנאשם, וזאת עקב שורת הזכויות שמעניקה הפרוצדורה הפלילית לנאשם, וזאת בכדי להגן עליו מפני הרשעת שווא: דיני ראיות נוקשים, סדרי דין מדוקדקים וכו'.
עמידה לדין הינה זכות שכן הינה מאפשרת לנאשם 'להוכיח את חפותו', 'להתגונן מפני אשמתו', ובעיקר משום שנחבאת בין קפליה אמירה כי האדם אחראי למעשיו!

ישנה סבירות גבוהה שחפים מפשע רבים אשר נתפסים בעיני שופט זה או אחר כ'חולי נפש' (די בכך ששופט מתרשם מאדם באופן כזה ושולחו להסתכלות, ו'מחלת נפש' הינה המחלה היחידה כמעט אשר קיומה נקבע לא על-ידי פרמטרים ברורים אלא על-ידי התרשמות סובייקטיבית אשר נחזית כמדעית) אינם זוכים להוכיח את חפותם, ובמקום זאת, מבלים את ימיהם מאחורי סורג ובריח במוסד פסיכיאטרי, כאשר 'חטאם' היחיד הינו ששופט מסוים התרשם כי הם 'חולי נפש' (אולי כי לא באו מרקעו התרבותי של השופט, אולי כי ההליך הפלילי עורר בהם חרדה ולחץ והם התנהגו באופן שנתפס בעיני השופט כמוזר באולם המשפט, וכדומה). יש לזכור כי לו ניתנה לאנשים אלו הזדמנות להוכיח חפותם, ייתכן והיו יוצאים זכאים בדין. על כן, הצעת החוק לא תהא שלמה, אלא אם כן במקביל תנתן בחוק אפשרות לנאשם לדרוש את המשך ההליכים כנגדו, חרף העובדה שבית המשפט מבקש להורות על אשפוזו בכפייה. לאדם צריכה להיות הזכות לאמר: "אני מבקש לעמוד לדין ולהוכיח את חפותי. איני רוצה להתאשפז במוסד לחולי נפש טרם מוצה הדיון באשמתי, איני רוצה 'להיענש' טרם סיום המשפט".

הצעת חוק בעניין דומה הונחה על שולחן הכנסת על-ידי הח"כים ניצן הורוביץ ודוד אזולאי ביום 27.07.09. על-פי הצעת החוק (הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – הרחבת סמכויותיו של בית המשפט), התשס"ט–2009) אשפוז כפוי אשר מבוצע כיום על-ידי פסיכיאטר מחוזי, יתבצע אך ורק באישור בית המשפט. בדברי ההסבר של הצעת החוק נכתב כי:

"מטרתה של הצעת החוק היא להרחיב את סמכויות הפיקוח של בתי המשפט על האשפוז הכפוי של חולי נפש, וליצור מצב שבו בתי
המשפט יאשרו כניסה לאשפוז כפוי ושחרור ממנו.

"במדינת ישראל הליך של אשפוז בכפייה מתרחש לרוב על-ידי הוראת אשפוז של פסיכיאטר מחוזי. הליך זה הנו בעייתי מכיוון שהפסיכיאטרים פועלים בהתאם למודל הרפואי המנסה להפחית עד למינימום את הסכנה, שאדם הזקוק לטיפול רפואי לא יזכה בו.

מודל זה עומד בניגוד למודל המשפטי הרואה באדם בן-חורין ואדון לגורלו, כל עוד לא הוכח מעבר לכל ספק סביר אשמתו.

לפיכך מוצע להרחיב את סמכויות בית המשפט לעניין זה, בדומה לקיים בארה"ב ובקנדה, ולמצוא את נקודת האיזון בין המודל הרפואי למודל המשפטי.

מוצע לקבוע שלאחר שפסיכיאטר מוצא צורך לאשפז חולה נפש באשפוז כפוי הוא יצטרך לקבל את אישור בית המשפט לכך, בטרם ביצוע האשפוז".

על פניו דומה כי הצעת החוק תפתור פוטנציאל לעוולות משוועות: היכולת לשלול חירותו של אדם בצורה הקשה ביותר האפשרית על סמך החלטה של פסיכיאטר מחוזי אשר אין לו כלים לבדיקת ראיות ויכול להרוס חייו של אדם אך ורק על סמך 'הלשנה' של שכנים/אויבים או בני משפחה המצויים עימו בסכסוך או סתם חשים כלפיו תחושות פטרנליסטיות. לכאורה, על-פי הצעת החוק, עוולות מסוג אלו שמתפרסמות מפעם לפעם בעיתונות, של אשפוז כפוי שרירותי, תפסקנה לו רק בית המשפט היה 'מטפל' בסוגיה. האמנם?

היועץ המשפט של משרד הבריאות, ד"ר אסף טויב, בספרו 'משפט, פסיכיאטריה, ומערכת בריאות הנפש בישראל' (פרלשטיין גנוסר 2007), חקר את סוגית האשפוז הכפוי בישראל, תוך ניסיון ללמוד גם מהנעשה בארצות הברית.

ממחקרו עולה כי הגם שבארצות הברית אשפוז כפוי מבוצע בידי בית המשפט ולא בידי פסיכיאטרים מחוזיים, כפי שמתרחש בארץ, בתי המשפט נוטים להתעלם מהוראות החוק אשר נועדו להגן על חירותו של 'מועמד' להליך של אשפוז בכפייה, 'לעגל פינות', ולהורות על אשפוזו משיקולים פטרנליסטים, חרף היעדר התקיימותן של עילות חוקיות לקיומו של אשפוז כפוי (מסוכנותו של אדם לעצמו או לזולתו, או אי יכולתו לקיים את צרכיו הבסיסיים). במילים אחרות, הניסיון מארצות הברית מלמד כי העברת הסמכות הפטרנליסטית לאשפז אנשים על סמך פרמטרים עמומים כגון "מחלת נפש" או "מסוכנות", לבית המשפט, לא פתרה את הבעיה – מדוע?

במדינת חוק דמוקרטית, כל אדם חף מפשע עד שמוכח אחרת, וכן אין לשלול חירותו של אדם אלא אם ביצע עבירה קונקרטית, בזמן עבר כמובן. חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 מקנה לפסיכיאטרים מחוזיים סמכות חוקית, אולי, אך שאינה חוקתית, לשלול חירותו של אדם על סמך פרמטרים עמומים ("מסוכנות" ו"מחלה") אשר אמורים להתקיים בעתיד (כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה).

במדינה שבה המתועבים שבעבריינים – חירותם לא תשלל אלא אם הוכח מעבר לכל ספק סביר כי ביצעו, בזמן עבר, עבירה, אנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש' יכולים לאבד את חירותם באופן סתמי ושרירותי, על סמך קרירטיונים עמומים.

האם העברת סמכות בלתי חוקתית לבתי המשפט תכשיר אותה ותהפוך אותה לחוקתית ו'כשרה'? האם חירויות הפרט תוגנה?

הבה נדמיין לרגע כי מועצת יופי ארצית הייתה מוסמכת לכלוא בכפייה אנשים מכוערים במכוני יופי, אך ורק משום כיעורם. בראש כל מחוז תמונה דוגמנית על לשעבר (נניח, לדוגמא, גלית גוטמן) אשר תורה על כליאתם הכפויה של אנשים מכוערים במוסדות לטיפוח היופי והחן: אותם אנשים יועברו בניגוד לרצונם ניתוחים פלסטיים לישור אפים, הסרת צלוליטיס, הרמת חזה נפול או שאיבת שומן מן הבטן. חרף צעקותיהם והתנגדותם, גופם ימרח בשעווה ויוסר מהם (לקול זעקות הכאב שלהם) שיער מיותר. הם יוכרחו להתאפר, להסתפר ולהתלבש לפי תכתיבי היופי במכונים.

אין כל ספק כי סמכות זו הייתה בלתי חוקתית בעליל, וגם אם היא הייתה מועברת מ'מוסמכת היופי המחוזית' גלית גוטמן, נניח, אל בית המשפט, העוול היה נמשך ולא מתוקן. מדוע הסמכות לשנות בכוח, על-ידי סימום תרופתי או כליאה, את אישיותו של אדם, תהפוך לחוקתית כאשר בית המשפט יורה על ביצועה?

יש לזכור שח"כ הורוביץ, מציע הצעת החוק, קרא בלהט בנאומו בעצרת לזכר קורבנות השנאה וההומופוביה כי:

"אנחנו צריכים לעשות כאן הכל כדי שאף אחד במדינת ישראל לא יפחד לחיות את חייו על-פי אמונתו וערכיו ודרכו - ומי שיתנכל לחופש הזה, לחירות הכל-כך בסיסית הזו, מי שיבקש לפגוע במי ששונה ממנו - יוקע מקרבנו!"

דא עקא, הסמכות לאשפז בכפייה הינה 'התנכלות לחופש של אדם לחיות על-פי אמונתו וערכיו ודרכו". נכון אומנם שההתנכלות הזו נעשית במסווה רפואי: אנשים אינם נכלאים משום שהם שונים, השוני הוא פשוט "מחלה", ואת ה"מחלה" יש "לרפא", על-ידי כליאה והלעטה כפויה בתרופות, ומכבסת המילים פועלת שעות נוספות. הגם שח"כ הורוביץ טוען בלהט לזכותו של כל אדם להיות שונה, הוא מתכוון רק לשונות מהסוג שלו: התאהבות וקיום יחסי מין עם בני מינך. השונות הזו מקובלת על הורוביץ, כי זו ה'שונות' 'שלו' ושל חברי קהילתו.

אולם מה אם השונות אינה שונות 'גאה' אלא שונות אחרת? (לדוגמה להיות משוגע, תמהוני או מוזר, לוזר, לא יוצלח, אאוטסיידר, נון קונפורמיסט, מלנכולי, או שילוב של כל אלו)? או אז שונות זו עלולה להיות מוגדרת כ"שגעון" ולהוביל לשלילת חירותו של נושאה (מומלץ לעיין ב-DSM בכדי להווכח באיזו קלות כל שונות קלה מתויגת כהפרעה נפשית). ח"כ הורוביץ אינו מתנגד לשלילת חירותו של אדם שונה על דרך האשפוז הכפוי (חרף העובדה שהוא רוצה "להוקיע מקרבו" את כל מי שיתנכל לחופש של כל אדם לחיות על-פי אמונתו וערכיו ודרכו) - הוא רק מבקש כי הסמכות לשלול את חירותו של מי ששונה תיעשה דרך בתי המשפט. ח"כ הורוביץ יכול תמיד לגרוס כי בעוד שהומוסקסואליות הינה 'שונות לגיטימית', מבחינה רפואית ו"מדעית", שונויות אחרות הן מחלות נפש, כי כך הרפואה הגדירה.

אך זו אותה רפואה אשר הגדירה בעבר את הורוביץ וחבריו לגאווה ולקהילה כ"חולי נפש", עד שהם נלחמו והתאגדו להסרת ההגדרה מה – DSM, התנ"ך הפסיכיאטרי, כך שטענה זו אינה יכולה לעמוד.

דומה כי הפתרון לניסיון לשנות בכוח אישיותו של אדם על-ידי אשפוזו בכפייה אינו בהעברת הסמכות – אשר "מתנכלת לחופש של אדם לחיות על-פי אמונתו, ערכיו ודרכו" - לבית המשפט, אלא בביטולה (סמכותו של בית המשפט לשלול חירות צריכה להיעשות אך ורק במקרים של חשד סביר לביצוע עבירה).

וח"כ הורוביץ אמור להבין זאת טוב יותר מכל אדם אחר.