החרם של רבי גורדון הצדיק

דוקטור ניב גורדון, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בן-גוריון, איננו מרוצה מהתנהגותה ה"נוראה" של מדינת היהודים, ישראל, כלפי "המיעוט הפלשתיני". וכיוון שמולדתו אינה נוהגת, לדעתו, בדרך הישר הראויה, הוא קורא - במאמר שפירסם ב"לוס אנג'לס טיימס" - "להציל את מדינת ישראל מעצמה" ולהטיל עליה חרם עולמי מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית על-רקע היותה מדינת "אפרטהייד", כטענתו. למי שאינו יודע בדיוק את משמעות המילה הטעונה הזו ראוי להסביר, כי הפירוש המקורי של המילה הוא "הפרדה" בשפת האפריקנס, שרק לימים הפכה למילת גנאי נרדפת לגזענות, אפליה ממוסדת, ושלטון כוחני ובלתי מתחשב של מיעוט על רוב.

ניב גורדון איננו סתם אזרח ישראלי מן השורה המביע את דעתו באורח חופשי. גורדון הוא פעיל שמאל קיצוני אשר בעיצומו של מבצע "חומת מגן" ביקר במוקטעה ברמאללה, בהפגנת תמיכה בפלשתינים, ואף נפגש עם יושב-ראש הרשות הפלשתינית דאז יאסר ערפאת. וכמו לא מעט הוגי דעות שמאל קיצוניות גם הוא נאבק לשכנע את העולם שכל הפלשתינים שממערב לירדן הם ממש "צדיקים גמורים", ואילו הישראלים הנבזים הם אלה המתעללים בעם הפלשתיני הנדכא בדרך נקלית ואף עושים ככל יכולתם כדי לגרום להמשך הסבל והייסורים של פליטי הנאכבה העקורים וצאצאיהם.

ניב גורדון מוצא את פרנסתו מאחורי הדוכן המגונן של מרצה מן המניין באוניברסיטת בן-גוריון, ובשם מה שקרוי "החופש האקדמי" או "זכות הבעת הדעה" הוא מנסה לאחוז את חבל הקיום האישי שלו בשני קצוותיו. מצד אחד הוא רוצה לבלום במין "מלחמת קודש" פרטית את ישראל המספקת לו פרנסה ובמה חופשית להצגת דעותיו הקיצוניות, כדי שלא תהיה עוד מדינת "אפרטהייד". ומצד שני הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לשווק את מרכולתו האינטלקטואלית הדלוחה ולהסביר לכל העולם כי רק אם המיעוט הערבי בישראל יכתיב את רצונותיו לרוב הישראלי - או אז תבוא ישועה לעולם, ובא למוסלמים גואל.

אני מאמין שניב גורדון צודק בתביעתו להטיל חרם גמור ומוחלט על ישראל, שהרי אחרת סביר להניח שהמדינה הזו לעולם לא תממש, מרצונה החופשי, את האידיאולוגיה שלמען הגשמתה מוכן גורדון לצאת אפילו למלחמת חורמה נגד עמו ומולדתו. אבל אם בחרם של רבי גורדון הצדיק המדובר, הרי הוא חייב להתקיים במסגרת של גזירה שווה. אם חרם אז חרם שווה לכל.

לי נראה כי מטעמים של צדק טבעי, איש מבין הסטודנטים הלומדים במוסד האקדמי המכובד הקרוי, כנראה מטעמים אירוניים, על שמו של דוד בן-גוריון - שאולי אפשר לכנותו "יוזם גירוש הפלשתינים" ממולדתם ההיסטורית - אינו חייב להתייצב באולם ההרצאות כדי להאזין להגיגיו התמהוניים-משהו של המטיף גורדון, ולשתות בצמא את דברי חוכמתו המפכים כמעיין שופע ביום שרב בנחל אכזב. אם ההנהגה האקדמית של אוניברסיטת בן-גוריון מוכנה, בשם חופש הביטוי, להקצות לדוקטור גורדון במה שמעליה יוכל להשמיע כל דבר הבל - יבושם לה. ואם מדינת ישראל שנגדה יצא הארס מבית מדרשו של הדוקטור גורדון מוכנה להמשיך ולממן את הבמה שמעליה משמיע המרצה את דברי הבלע שלו - יערב לה. אך מדוע יחול העונש על הסטודנטים? זה פשוט לא צודק ולא הוגן. אני מציע שהאוניברסיטה, מתוך מחווה של רצון טוב והתחשבות אלמנטארית, תודיע לסטודנטים המחויבים להאזין למטיף נגד גזענות, רחמנא ליצלן, כי מעתה ואילך הם זוכים לפטור מעונשו של הדוקטור גורדון.

ולסיום: עצה אחת קטנה. אם כל כך רע לדוקטור גורדון במדינת האפרטהייד שבה מאס, אולי עדיף לו שיבקש לעצמו במה הולמת להפצת דעותיו החריגות באוניברסיטת ביר זית, למשל. שם בוודאי יזכה למחיאות כפיים נרחבות. אבל יחד עם זאת - מילת אזהרה לגורדון: שם, בביר זית, כדאי שתיזהר במה שאתה חושב ואומר, שהרי אם דעותיך לא יהיו במסגרת הקונצנזוס האיסלאמי-פלשתיני המותר, יכול מאוד להיות שהחופש האקדמי יהיה לך לרועץ, ואולי אפילו לרוצץ.