פעם עוד נחשבנו לעם סגולה והגויים ראו בנו "עם נבחר". פעם, רק לפני כארבעים שנה, העריץ אותנו העולם על המפעל הציוני האדיר שהקמנו, על תעוזתנו הצבאית והאזרחית, על הפלא העצום שקרם עור וגידים בלב טריטוריה ערבית מוסלמית עוינת.
מי היה מאמין? ממשרפות השואה ומחורבן היסטורי מזעזע, בארץ המדבר קמה והייתה מדינת היהודים והעולם עמד נבוך ומשתומם. איש לא האמין אז שהמפעל הציוני היומרני ישרוד את מהמורות הזמן ואפילו הרצל ניסה לעודד את היהודים הספקנים באומרו את המשפט הידוע:"אם תרצו - אין זו אגדה".
שישים ואחת שנה חלפו מאז וכל-ך הרבה קרה כאן, לטוב ולרע, לאחרונה בעיקר לרע.
אמנם מה שהתרחש בארץ ישראל הוא בפירוש נס גדול וסיפור הצלחה כביר של עם ללא מדינה, עם שהפריח את השממה - בכך אין כל ספק; אלא שבחלוף הזמן הלא רב, עושה רושם שחלקים בעם ישראל עייפו ממשימתם והפכו את עצמם לעם נבחר מסוג אחר. עם שבחר לחיות בהכחשה עצמית מסוכנת ובהדחקת המציאות תוך הפנית עורף לרעיון הציוני, מי מטעמי נוחות, מי משיקולים של בורות וחוסר ראיית העתיד, ומי מתוך עוינות לממסד והזדהות עם האויב השכן, למרות שהאירועים סביבנו טופחים על פנינו, פעם אחר פעם, אחר פעם.
שישים ואחת שנה של תמורות וזעזועים, הפסקות אש ומלחמות וכמעט דבר לא השתנה בביטחון הלאומי של ישראל. האויב נותר אותו אויב, אלא שהוא כעת נחוש, חמוש ואכזר יותר, בעיקר בשל מדיניות הרתעה כושלת של ישראל, שמקורה בהכחשת המציאות.
מנגד, מדינת ישראל התפתחה וכוחה הצבאי התעצם עד מאד, אך ראה זה פלא, שוב אנו בנקודת ההתחלה של קום המדינה, בשינוי קל: איומים טקטיים על קיומנו הפכו לאיומים אסטרטגים ובמקום אויב ערבי מאוחד, עומדת מולנו היום קואליציה איסלאמית רחבה, אליה חברו כוחות השחור האירופאים ואויבים מבית, שטובת המדינה כבר מזמן אינה בראש סדר העדיפויות שלהם. תיירים אפריקנים מזדמנים, אוהבים את ישראל יותר.
מה לעזאזל קרה לחלקים במדינה, המעדיפים לטמון ראשם בחול ולהתעלם מבעיות הקיום של ישראל? מה גורם לשמאל הישראלי לחיות בשקר מציאותי פתולוגי ולהתנהג כעיוור שאינו רואה את דרכו? מה מביא תנועה אומללה של אנשים שתרומת מרבית מחבריה לביטחון החברה הישראלית שואף לאפס וגם על תרומתם התרבותית והערכית אפשר להתווכח בקלות, לשנוא חלקים אחרים בחברה הרואים את הנולד ובוחרים להגשים את הציונות המודרנית בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל?
מה לא ברור בכוונות האמיתיות של הערבים כלפי הישות הציונית? הם הרי מצהירים על כך בגלוי השכם והערב. כך הצהירו לאחרונה רוב מדינות ערב. כל העולם שמע ורק אוזני השמאל נותרות ערלות. מה לא הבין השמאל בשפתו המתריסה של סעיב עריקאת, שהכריז כי "הפלשתינים" לא יכירו בישראל, גם לא בעוד אלף שנה. מישהו באמת מאמין שהבלוף הפלשתיני ישרוד עוד אלף שנה? טעות בידו!!!
איך אפשר להתכחש לכל ניסיונות ההידברות העקרים, למחוות, למפגשים ולועידות השלום וההסכמים שנחתמו עם "הפלשתינים" במהלך השנים, אשר הניבו "שלום בר קיימא" של פיגועים, ירי טילים מאסיבי על אוכלוסיה אזרחית, הקצנה איסלאמית מטורפת ששיאה היה מלחמת אין ברירה - מבצע 'עופרת יצוקה'.
ממשלות ישראל עשו בפועל כמעט את כל מה שרצה השמאל וחשב שנכון היה לעשות למען השלום. במסגרת הסכמי אוסלו הן סיפקו נשק ותחמושת לחיזוק "הרשות הפלשתינית", אחר-כך עשו ויתורים מפליגים הרי אסון על רמת הגולן, הבליגו עד בוש על ירי ופגיעה באזרחי ישראל, נמנעו מעימות עם אירופה התומכת ב"פלשתינים" ואפילו ריסקו בקור רוח את כל ההתיישבות החוקית לחלוטין של גוש קטיף, ללא מתן פתרון חלופי לרבים מאחינו המגורשים.
אנשי השמאל שתקו בהנאה, כאילו אינם חלק מהעם הזה. אף לא טיפת חמלה, הזדהות ואמפתיה.
כל השגיאות האפשריות נעשו בשנים האחרונות - שגיאות צבאיות, מדיניות, פוליטיות ובעיקר חברתיות - הנובעות משנאה עצמית, שנאה בין עדתית, בין חילוניים לדתיים, בין ימין לשמאל, שנאה עצמית למען שלום הזוי עם פולשים זרים ורק לא בתוכנו עם עצמנו. שלום שממילא לא ייכון לעולם באזורנו על-פי המודל של השמאל. עובדה, רבע מאה הלכה המנהיגות הישראלית בדרך השמאל פחות או יותר. כל ממשלה וגרסתה, כל ממשלה וסגנונה, אך כצפוי, דבר לא השתנה.
הכל היה לשווא ולא רק משום "שהיו גורמים בממשלות הללו שלא היו בשלים לשלום", כמאמר השמאל, אלא בעיקר משום שהצד השני, "הפלשתיני", ברובו אינו מאמין בשלום, אינו חפץ בו ובאורח מוזר, שרוי בסוג של הזיה אירנית שהנה בקרוב תתפרק הישות הציונית ותעבור מהעולם. והחמור מכל, גם לאחר ש"דגל הימין", אויב כל הערבים, אריק שרון, נכנע ופנה לנתיב השמאל והגשים את פנטזיית הפינוי שתאיץ את תהליך השלום, גם אז קרה הדבר ההפוך. מעגל האיבה התעצם והתרחב.
אנשי השמאל שאימצו להם סדר יום של אנושיות וערכים נעלים ועזרה לחלשים ומוכים, קורבנות תקיפה ו"גזל", פועלים בעיקר להגנת "הפלשתינים". היכן היו אנשי צבא הישועה הללו במשך שמונה שנים של התקפות טילים רצחניות שבאו מעזה "המסכנה"? מישהו בגוש קטיף ירה טילים לעבר רצועת עזה? ודאי שלא. היכן היו יפי הנפש והמתחסדים במשך עשרות שנים של קטיושות על צפון הארץ? היכן הייתה מרבית הבוהמה הישראלית, כאשר מספר קורבנות תאונות הדרכים עלה על מספר הנופלים במערכות ישראל וכאשר בכבישי ישראל מתקיימת מלחמה של ממש? היכן היו הצדקנים הללו כשנתוני קורבנות האונס, ההתעללות בילדים ורצח בתוך המשפחה זינקו לשחקים? התשובה פשוטה. עסוקים היו בענייניהם הפרטיים, כמו גם מנהיגינו, נהנים מכל רגע חסד של הדחקה, הכחשה וזלזול באומללים של עם ישראל.
השמאל הינו כלי משחק זמני בידי "הפלשתינים" הערמומיים, המנצלים אותו לצרכיהם ולמען האינטרס החמסני שלהם, אך במוקדם או במאוחר יושלכו הללו לצידי דרך הרשע "הפלשתינית", כקליפת השום.
אספסוף הבוחר לעצמו הנהגה איסלאמית קיצונית המביאה את חוקי השריעה לעזה, אינו "עם" מסכן, אלא "עם" טיפש. אספסוף חמוש המנהל קרבות שליטה אכזריים על הרחוב "הפלשתיני" ואינו מסוגל להידבר מבלי שהדבר יסתיים בשפיכות דמים, מוכיח כי הוא אינו "עם" הומוגני, אלא אוסף כנופיות שמוצאן, כידוע, בכל המדינות הערביות במזרח התיכון. אספסוף שכזה אינו ראוי ואינו יכול להיקרא "עם".
אמהות הגאות בבניהן "השהידים" שהתפוצצו בתוך אוכלוסיה אזרחית, בקניונים, באוטובוסים ורצחו ממיטב בניה ובנותיה של ישראל, "לוחמים עזי נפש, גיבורים עתירי קרבות", בני שנה, בני חמש, בני שבע ועשר, אינן ראויות לרגע אחד של חסד ושמחה בחייהן. הן הן עמוד התווך של האספסוף "הפלשתיני", המעמיד פני קורבן ונהנה מחיבוק השמאל הישראלי המשתף עמו פעולה.
מדיניות של הדחקה והכחשה היא זו שהביאה אותנו אל פי הפחת. היא זו המביאה עלינו פורענויות מבית ומחוץ, עם שכנינו הערבים ושאר הפולשים למזרח התיכון, שיעים, "פלשתינים" ואין ספור גונבי גבולות.
ישראל הינה חברה מפולגת, שרבדים בה חיים בשקר עם עצמם, תוך עצימת עין מתמשכת, וסופה שאויביה ומשנאיה יפליאו בה את מכתם. אין פלא שהאנטישמיות בעולם מרימה ראש וגואה. שבדיה המבזה את ישראל קבל עם ועולם, היא רק אחת מהדוגמאות הגורמות סחף מסוכן בתדמיתה הירודה של ישראל ולהתעוררות האנטישמים הגלויים והסמויים כנגד ישראל. מדיניות של הבלגה, הכחשה והדחקה הבאה לאחר שלב הדיבורים והאיומים, לבטח תחמיר את המצב.
שגריר ישראל בשבדיה חייב היה להיקרא חזרה ארצה ובאותה מידה היה על ישראל להשתיק את הנשיא האמריקני ולמנוע את התערבותו של אובמה בבנייה בתחומי ארץ ישראל, כפי שהיה קורה, לו התערבה ישראל בענייניה הפנימיים של ארה"ב.
מאחר ולא הייתה ליהודים מדינה ריבונית משלהם מאז ימי הבית השני ועד הקמת מדינת ישראל ב-48', אין מנוס אלא לערוך השוואה היסטורית במצבו של עם ישראל, בין העת העתיקה לימינו אנו. ואכן העובדות היבשות מלמדות, שכאשר היה העם מאוחד והמנהיגות חזקה ועקבית, שאינה שרויה בבלבול, בהדחקה ובהכחשה, כמו בימי המלכים דוד ושלמה, או אז הגיע עם ישראל לשיא פריחתו הצבאית, החברתית, והתרבותית הבינלאומית, שאפשרה את קיומו בשלום בגבולות בטוחים.
מדינה המזלזלת בכבודה העצמי ובכבוד אזרחיה, ומאפשרת לגורמי שמאל חתרניים הניזונים ממידע שקרי לקרוא תיגר על מוסדותיה, סופה שיזלזלו בה אויביה, שכניה ושונאיה ברחבי העולם. לא די במילים, יש לעבור למעשים, שכן אם לא נתעורר מאדישותנו ונתנער מההכחשה העמוקה בה אנו חיים ומכישרון ההדחקה שהתפתח כאן מאז מלחמת יום הכיפורים, יהיה סופנו בפירוד חברתי בלתי נמנע, אולי גרוע מכך.
בראייה היסטורית, נראה שהחברה בישראל צועדת במהירות אל מבחנה הגדול ביותר מאז ימי הבית השני וגורלנו עלול להיות כשל מלכויות יהודה וישראל - חורבן!!!
לחיי העם הזה ולאחרונה כמה חבל שהוא כזה.
