בתוכניתו האחרונה של יאיר לפיד "יומן שישי" (28.8.09), הובא סיפורו של אלוף משנה איתי וירוב אשר התבטאותו "הלא תקינה פוליטית" בבית המשפט הביאה לרישום הערה פיקודית בתיקו, לסילוקו למעשה מפיקוד על חטיבת "כפיר" ולעצירת קידומו הצבאי.
חטיבת "כפיר" הינה חטיבת בט"ש (ביטחון שוטף) יהודה ושומרון. כלומר זוהי המסגרת הצבאית אשר ייעודה הראשי הוא שמירת ביטחון אזרחי מדינת ישראל מפני פעולות טרור העלולות לצאת משטחי איו"ש. חיילי חטיבה זו נמצאים יום-יום ובעיקר לילה-לילה בחזית המלחמה בטרור תוך פעילות צבאית שוחקת מוטיבציה. חיילי החטיבה נמצאים תחת עומס פיזי ונפשי אשר מעטים בצה"ל עומדים בפניו בימי רגיעה. עבור החיילים המשרתים בחטיבה, המושג "ימי רגיעה" אינו קיים, מלחמת חורמה סיזיפית להבטחת בטחוננו היא לחם חוקם.
לפני למעלה מחודשיים נעצר סגן אדם מלול הנמנה עם חיילי חטיבת כפיר והואשם ביחס בלתי הולם כלפי עציר פלשתיני תוך כדי פעילות מבצעית ב'כפר קדום' בכך שנקט כנגד העציר פעולה אלימה מינורית, שאינה מסכנת חיים, כחלק מפעילות יחידתו לעצירת הטרור הפלשתיני. סגן מלול אינו מואשם בהתעללות או בפציעתו של הפלשתיני. כל שנאשם הוא בו הינן שתי "כאפות" שהעתיר על העציר. בעבור זה הורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים כנגד סגן מלול וכתוצאה, היה הקצין עצור משך 64 ימים כאחרון הפושעים. התביעה הצבאית הגדילה עשות והכתירה את סגן מלול כמסוכן לציבור (איזה ציבור בדיוק?), וכך עליו להיכלא עד תום ההליכים. העובדה כי סגן מלול נעצר כמחצית השנה לאחר אירוע "הכאפות" (כלומר, הוא אינו מסוכן לציבור הפלשתיני), ועמד להשתחרר משירות צבאי ארבעה ימים לפני מעצרו לא שינתה לבית המשפט דבר, עבור השופטים היווה סגן מלול חיה מסוכנת שיש לכלאה בכלוב.
גם מפקדו של אלוף-משנה איתי וירוב, מפקד חטיבת 'כפיר', האלוף גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז - יוצא רע באופן חריג לשלילה. במקום להעניק גיבוי לפקודו, מפקד החטיבה, בחר לנזוף בקצין המצטיין ולהעבירו במשתמע מתפקידו.
אז מה היה לנו כאן? נתחיל מאלוף הפיקוד גד שמני - שמו של זה יצא לשמצה זה מכבר. תפקודו כאלוף פיקוד הינו כישלון מתמשך אחד ארוך. בזמנו, כאלוף פיקוד המרכז, נוצרו סכסוכים רבי-עוצמה בינו לבין ציבור המתיישבים ביהודה ובשומרון. הוא הואשם פעם אחר פעם בנקיטת עמדה המצדדת בפלשתינים וכנגד בני עמו היהודים, גם כאשר לא הייתה סיבה סבירה לכך וגם כאשר היה ברור לכל בר-בי-רב כי התלונות הפלשתיניות מצוצות מהאצבע ובאות להכפיש את המתיישבים על לא עוול בכפם. שמני לעומת זאת, ידע תמיד למצוא את פורעי העוולה בין המתיישבים בעודו מעמיד את המתלוננים הפלשתינים, אנשי ה"פאליווד", במעמד של צדיקי הדור.
נראה כי שמני, אשר בעברו מוערך כקצין קרבי בתפקידים שונים ומגוונים, ועובדה זו כמובן שעומדת לזכותו, הגיע זה מכבר ל"דרג חוסר הכישרון" שלו וידוע כקצין הפוליטי ביותר במעמד אלוף פיקוד מאז ומעולם (שני אך ל
אריאל שרון מטיבו). מינויו של שמני לאלוף פיקוד היה תאונה מצערת בשיקולי שר הביטחון והרמטכ"ל והוכח כשגוי מעיקרו. מירב פועלו של שמני התמצה במציאת חן בעיני דרגים פוליטים מסוימים בעלי אג'נדה קיצונית ברורה ומוגדרת. כך אין פועל קצין בצה"ל, כך פועל קצין המקעקע את אושיות קיומו וצידוקו של צה"ל מבפנים.
לא היינו נדרשים לתיאורי פועלו המעוות של שמני לולא העמיד זה עצמו כאדם פוליטי, מוטה אג'נדה, וכך ובדין, חושף הוא עצמו לביקורת ככל פוליטיקאי מהזן הנחות. גם בשמשו כיועץ הצבאי לראשי הממשלה שרון ואולמרט, "הצטיין שמני בפעולות 'הכסת"ח'" (והמבין יבין), בנושא "פושע המין" המסוכן (רחמנא ליצלן),
חיים רמון, בעודו דוחף את כלל המערכת הפוליטית להשתלח בפוליטיקאי אשר מחבר מאמר זה אומנם התנגד ומתנגד נחרצות לדעותיו הפוליטיות, אך קשה היה להשלים עם אי הצדק הבולט והעונש החמור, הבלתי מידתי שהושת על רמון עקב "פרשת הנשיקה". גד שמני ייזכר לדראון בקרב חוגים נרחבים במקומותינו עקב פעילותו ושיתוף הפעולה מצידו בתפירת התיק לשר המשפטים מר רמון. ללא ספק היה מר רמון לצנינים בעיני מערכת הפרקליטות ובית המשפט העליון, וסילוקו היווה צו השעה עבורם. גד שמני הפוליטיקאי שימן את דרכו לפוליטיקה העתידית על גבי עתידו של האדם חיים רמון.
התיאור לעיל מותיר ספק קלוש בלבד באשר לפועלו כעת של האלוף שמני. אדם זה לא יעניק גיבוי לפקודו וישמור ידיו יבשות, וזאת משום שאין צה"ל ותפקודו יקרים לו, אלא גד שמני וקידומו יקרים לו. הלה נמנה על חלקים מחבורות הפיקוד הבכיר הצה"לי, בעבר ובהווה, אשר הוציאו שם רע ולא בכדי לכלל הצבא ותפקודו בעיקר במשך מלחמת לבנון השנייה אך לא רק בה.
אין באמור לעיל להצדיק גיבוי של מפקד לפקודו, בכל תחום של חיינו, בעבור פעילות הפקוד אשר דגל שחור מתנופף מעליה. מאידך-גיסא, גיבוי המפקד חייב להינתן, ללא עוררין במידה שפעולת הפקוד שנויה במחלוקת והמפקד מצידו מאמין בכל ליבו בצדקת פקודו. פעולות סגן אדם מזוז ואלוף משנה איתי וירוב שנויות במחלוקת ובכל מקרה אין דגל שחור מתנוסס מעליהן ובכך כשל שמני קשות בשיקולים פיקודיים ובהטיה פוליטית בזויה.
כל העם צבא? צה"ל ותפקודו – אין אנו נידרשים לתפקודו של סגן אדם מלול מפאת שהלה אינו הבעיה בסיפור המקומם, הקפקאי שלפנינו, כלל המערכת הצה"לית ויחסיה עם המערכת האזרחית היא הבעיה. אך מעטים יחלקו על כי בעיקרון, חייל צה"ל מנוע מלהפעיל שימוש בכוח שאינו מידתי כנגד חשוד / אויב / טרוריסט פלשתיני במידה שהנסיבות אינן מצדיקות זאת. חייבת להיות הלימת-התנהלות הקרובה ככל האפשר לאופי האירוע ומכאן, תגובת הצבא אליו. מאידך-גיסא, היוצא מכך הוא כי על חייל צה"ל להפעיל כוח סביר, מידתי כנגד חשוד בטרור במידה שהנסיבות המבצעיות-האובייקטביות מחייבות זאת.
איננו יודעים במדויק מה הן הנסיבות בהן פעל סגן מלול, אפשר שהייתה הצדקה לשתי ה"כאפות" שהעתיר על הפלשתיני ואפשר שלא. אך נאמנה עלינו עדותו של קצין מנוסה, מהמנוסים במצבים דומים שהעמיד צה"ל, אלוף משנה איתי וירוב, אשר נשא דבריו בבית המשפט ללא חת והעיד כי להבנתו וניסיונו, סגן אדם פעל כשורה.
גם כליאתו הממושכת של סגן מלול בת החודשיים, עד משפט, שוברת כל מוסכמה מידתית. חובתו של בית המשפט היא ליצור הלימה בין נסיבות והשתלשלות האירוע לחומרת העונש. בכך שלא עשה כן, סביר להניח כי בית המשפט העניש את סגן מלול ללא משפט, וכך פעל מטעמים פוליטים מוטי אג'נדה שאינם ענייניים ומידתיים.
איננו יודעים דבר לאשורו, אך הרשו לנו לחשוד באלוף הפיקוד שמני הכמה לשמן את גבם התחתון של אישים במערכת המשפטית מוכת האג'נדה החד-צדדית (והרי כך בדיוק נהג במקרה מר רמון), כי דחף היכן שדחף, מילמל היכן שמילמל והכשיר את דעת השופטים למעשה העוולה המשפטי הזועק לשמים שהללו ביצעו כנגד לוחם וחייל נאמן לצה"ל ומטרותיו הנאותות, סגן אדם מלול. לאלו בינינו הבקיאים בהתנהלות הצה"לית, הנוספת לעברו הבעייתי של שמני, הסבירות כי כך נהג הינה גבוהה ביותר.
אך זו רק ההתחלה. כבר שנים שפרטים במערכת המשפט מוטת האג'נדה, הבה ונדייק כאן - המדובר בפרקליטות המדינה ובית המשפט העליון - נושאים עיניהם למשרות מתגמלות בשירות הציבורי והפרטי, כמו גם למשרות נחשקות אצל שוטמי ישראל מעבר לים. מערכת זו ככלל והגופים הנזכרים בה בפרט, רודפת את קציני צה"ל עד חורמה מתוך כוונה, אשר אינה נסתרת כלל וכלל, להחליש את כוחו של צה"ל על-מנת להביאו על ברכיו ולאלצו לקבל את תנאי הפלשתינים ועוזריהם בתוככי ישראל, בעודו עקוד על מזבח אג'נדתם החד-צדדית.
מערכת זו אינה מוכנה להכיר, מהטעמים לעיל, במצבים בעלי נסיבות משתנות הדורשים פעולות עוקבות משתנות. מערכת זו בוחשת בבוז מצבי לחץ ודחק בשדה הקרב הגורמים לטעויות מובנות, בלתי נמנעות, הנעשות ברובם המכריע של המקרים בתום לב. זו אותה המערכת הסלחנית להדהים בעבור אותם הפוליטיקאים ואנשי שלומם המבצעים פשעים חמורים כפל-כפליים וממשיכים בשגרת יומם כאילו ולא אירע דבר.
זו אותה המערכת הכולאת ומונעת את זכויות הקטין הבסיסיות של ילדות בגיל טיפש-עשרה למשך חודשים אך משום שהעזו לתרגל את זכותן הדמוקרטית להבעת דעה דרך מחאה לגיטימית. זו מערכת משפטית מושחתת (ויסלחו לנו אותם מתי מעט - אכן הם קיימים - שאינם עונים לתיאורים אלו), המסרבת בגבהות לב פרנואידית לתקן עצמה וממשיכה דרכה בבוץ השחיתות והמשפט תחת מטריית ההגנה הצינית, האנטי-דמוקרטית של בית המשפט העליון הישראלי.
צה"ל הינו צבא אנכרוניסטי מעצם טבעו. לא הרבה השתנה בדפוסי הפעולה של צבאנו מאז מלחמת השחרור וקורס מפקדי המחלקות המפורסם שלו (ויסלחו לנו חיילי צה"ל ביחידות השדה המסתערות אשר מרצם, נאמנותם, מיומנותם ודבקותם במשימותיהם ראויה לכל שבח אפשרי). בעיקר קפאה על שמריה המיומנות והמחשבה הצבאית של הפיקוד הצה"לי הגבוה. הפיקוד הצה"לי הבכיר מעוטר אומנם בדרגות תת-אלוף ואלוף, אך חושב ומתנהל במתכונת המחלקה הפלמ"חית מקדמת דנא.
כעת, הוסף על כך פוליטרוקים צבאיים (במובנם במאמר, לא במובנם הסובייטי), כגד שמני, העושים שירותם הצבאי קרדום לחפור בו, הנוספים על מערכת משפט המסרסת יכולתנו הקיומית ואין לנו לתמוה יותר הכיצד ביצועי צה"ל במלחמת לבנון השנייה היו כה עלובים ומייאשים. כה חמור היה המצב עד כי ניתן לומר: "עוד מלחמת לבנון השנייה נוספת ואבדנו".
האמור לעיל מחריף רשמיו באשר לפעילות הביטחון השוטף הצה"לית אשר בה נדרשים חיילינו להתעמת עם אוכלוסיה פלשתינית אזרחית האמונה על העמדת פנים, סחרירנות ושקרים, והמודרכת בידי יועצים רדיקלים ואנרכיסטים ישראלים להשגת יתרונות פוליטיים בינלאומיים. לא לחינם מייעצים חכמי דורנו לכל חייל בשירות פעיל לקחת עמו בתרמילו עורך דין צמוד מאימת מסרסי-קיום-ישראל במערכת המשפט הישראלית. לא לחינם נאמר כי אל לו לחייל לכוון נשקו לעבר האויב או שומו שמים, שוו בנפשכם, לירות לעברו.
ירי לעבר אויב הפך להיות סכנת נפשות, לא לאויב, לכוחותינו. חייל שלא יעצור כל פעילות מבצעית באיבה ויתקשר אחורה הביתה לקבל עצה משפטית באשר לבעיה הצבאית העומדת למולו, מסתכן באמת ובתמים בהעמדה לדין וכליאה ממושכת באחד מתאי הליזול של השב"ס. נשקו החשוב ביותר של החייל הישראלי העוסק בבט"ש, אינו הרובה למלחמה כנגד האויב למולו, כפי שתמימים בינינו עלולים לחשוב, אלא הטלפון הסלולרי המאפשר לו להתקשר אחורה לקבלת יעוץ משפטי מאימת האויב בעורפו, הלא היא מערכת משפטית אשר איבדה כל בלמים ואמת מידה.
כל המדדים הנוגעים לפרשת סגן אדם מלול ואלוף משנה איתי וירוב מצביעים על כי אנו, עם ישראל, לא נהיה ראויים לקורבן בנינו במידה שנניח לשרלטני החוק והפוליטיקה לזנב בחיילינו העומדים על משמרתם, מסכנים ומשלמים בחייהם בעבורנו. דומה שהסיסמה 'כל העם צבא' הפכה ריקה מתוכן. דומה ומגזרים מסוימים הפכו לאויב בעורף בנינו, אחינו גיבורי התהילה, אשר במותם מצווים לנו את החיים.
