|
|
חשבתם שהכל נשאר בחדר? תחשבו שוב (או תפתחו YNET ותגלו אחרת) [יוסי צבקר]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה המשותף לגברות יעל דורון, דוקטור חגית כהנא ודוקטור אילנה ארד? שלושתן מטפלות זוגיות סלאש סקסולוגיות סלאש מטפלות מין ולשלושתן טורים קבועים בעיתון האלקטרוני הפופולרי ביותר ווינט. (גילוי נאות, אני מתה על העיתון הזה. קוראת בו כל יום).
ושלושתן דורכות ברגל גסה על חוקי האתיקה של המטפלים המיניים. שלושתן עברייניות.
אני לא מדברת על התחום האפור. על התנהגות שיש בה טעם לפגם , לא מכובדת או לא מתאימה לאנשי מקצוע ועוד ירקות מסוג זה.
אני מדברת על פשיעה. שלושת הגברות בגדו במטופלים שלהן, הן מרתיעות את הציבור מפנייה לטיפול לו הוא זקוק, והן משחירות את שמו של המקצוע הטיפולי ושמם הטוב של כל עמיתיהן למקצוע.
בכל טור שלהן ב-Ynet נחשף להנאת הקוראים סיפור אנושי קשה זה או אחר של מטופלים ומהלכו של הטיפול הנפשי והמיני המוצלח שהעניקה אחת הגברות. מדובר בסיפורים מביכים ברמתם הירודה וברמת ה"תובנות" הקלישאיות שעולות מהם. אבל אם זו הייתה התלונה שלי, הייתי סותמת את הפה. ווינט ידוע בכתבותיו הזיבליות והצהובות (שאני אגב מאוד אוהבת). יתכן שמחמת קוצר היריעה יש צורך לסרס את אישיותו של המטופל הנחשף, לשטח את סיפור חייו, ולעצב את המיניות שלו לתבנית קוהרנטית שתהיה קליטה וברורה לציבור הקוראים. ועדיין למאמרים אין כל ערך מוסף ואין בהם כל חידוש מלבד פרסום שמה של הכותבת.
ישנם חוקי אתיקה ברורים בנוגע לפרסום מידע על מטופל. הציטוט הרלוונטי הזה לקוח מאתר האגודה הישראלית לטיפול מיני:
"ניתן להשתמש במידע למטרות מחקר או פרסום כאשר הדבר נעשה בעילום שם ומניעת פרטים מזהים אחרים של המטופל - ללא צורך בהסכמה".
אומנם נראה שהגברות לא עוברות על שום חוק כי הן לא חושפות את שם הלקוחות שלהן, וכביכול הכל כשר וחוקי. אבל בכל טור שכזה נחשף מידע אישי ואינטימי רב. מידע שבעזרתו יוכלו מקורביו של המטופל לזהותו בקלות רבה. מידע מקצועי, היסטוריה אישית, הופעה חיצונית או מנהגים יחודיים. קל למקורבים לערוך הצלבה ולאתר את האדם היחודי שעליו נכתבו הדברים. המטופל עצמו יזהה בחלחלה שהוא נשוא המאמר ללא כל קושי. הוא, שהלך לטיפול, דבר המצריך אומץ רב, ואף שילם עליו ממיטב כספו, גולש לו לתומו יום אחד בעיתון הפופולרי ורואה את חייו פרושים ומרוחים לעייני כל עם ישראל בארץ ובתפוצות. החרדות, הפחדים, טראומות העבר והמיניות שלו. אין דבר שמגדיר אדם יותר מהמיניות שלו. ואין דבר פרטי יותר ואישי יותר. ומחר לא יעטפו עם העיתון את הדגים, המידע נמצא שם וימצא שם לנצח.
לא לחינם יש חוקים ובית המשפט הישראלי מגיש סעד לאלו שהוצאו מהארון נגד רצונם. אך נראה שאין שום כבוד למיניות הטרוסקסואלית, בוודאי לא מצד אנשי מקצוע. הרי כולנו משתוקקים שכל עם ישראל ידע על טראומות העבר שלנו - על אונס, יחסים סאדו מזוכיסטיים, התעללות בילדות ועל ההעדפות המיניות שלנו. פרטיות היא זכות קדושה רק כשהיא קשורה למאבק נגד המדינה וגופים מסחריים שרוצים לנצל את תלותו של הציבור בהם ולצבור עלינו מידע אישי שאין להם שום זכות להחזיק. אבל לסקסולוגים ולפסיכולוגיים יש זכות ברורה ויהירה לגרור את המטופלים שלהם בבוץ לעיני כל בכיכר העיר הווירטואלית. הרייטינג מכסה על הכול, הרייטינג מקדש את הכל, הריעו למולך הרייטינג והקריבו עוד קורבן אדם למען הפרסום ולמען הכסף ואמרו אמן.
המאמרים לא מתמקדים בטיפול. אין בהם תובנות חדשות בנוגע אליו. הם חשיפה מציצנית וולגרית לחייהם הקשים של אנשים שפנו לעזרה ואז במין סרח עודף, הצגה של הטיפול המיטיב הקלישאי הרדוד והמשעמם להחריד, כגון; היא הבינה שהיא נמשכת לגבר מתעלל בגלל הילדות הקשה שלה, בגלל הקושי הריגשי שלה להיפתח וליצור קשר אמיתי היא לא מצאה זוגיות ועוד כל מיני דברים מביכים וסתמיים באותו הסיגנון.
קשה להתפרנס במדינת ישראל בעיקר אם את מטפלת לא מוכשרת במיוחד, ולא חדשנית במיוחד.
קשים חייה של המטפלת בעידן המודרני ההמוני כל-כך בו היא רק עוד אחת משורה ארוכה של בעלי מקצוע. איך יכולה הסקסולוגית או הפסיכולוגית לפרסם את עצמה ולמשוך מטופלים? היא יכולה לכתוב ספר אם יש לה משהו מיוחד להציע, תובנות חדשות או סיפורים מעניינים לספר. קראתי ספרים כאלו. ובאלו שקראתי מצאתי גם חידוש, גם תובנות עמוקות, וגם כבוד והערכה למטופל ולנפש האנושית המורכבת. אבל בשביל לכתוב ספר טוב את צריכה להיות גם מוכשרת בתחומך, גם כותבת טובה, וגם לעבוד קשה מאוד על הספר. לא כולם יכולים. עדיף לכתוב טור זיבלי וירוד בווינט, הרבה פחות מאמץ, הרבה יותר קוראים.
או שאת יכולה להיות מטפלת טובה, להעניק כבוד ואמפטיה למטופלים שלך והשמועה על אודות שירותייך המצוינים תתפשט בציבור מפה לאוזן, מלקוח מרוצה ללקוח בפוטנציה. אבל אופציה זו אורכת זמן רב והיא דורשת מאמץ, מצוינות ואהבת אדם. זה קשה מדי ובהחלט עדיף לכתוב טורים ירודים בשקל.
יש סקסולוגים שבחרו גם הם את הנתיב של הופעה בתקשורת ופרסום בעיתונים, אבל יודעים לעשות זאת בחוכמה, כאשר יש להם מסר אמיתי ומידע אמיתי שהם מעבירים לציבור ועדיין הם מצליחים לשמור על פרטיות המטופלים שלהם כשהם משמיטים כל פרט אפשרי שיכול לזהותם ומתמקדים בהליך הטיפולי עצמו. לצורך כתיבת המאמר הזה ערכתי מחקר ברשת ואני רוצה לציין כדוגמה את ד"ר צחי בן ציון שהוא גם פסיכיאטר וסקסולוג וגם ידוען תקשורתי. לדעתי הוא וולגרי, אבל אני מכירה בכך שהוא מספק שירות חשוב ומידע חשוב והוא מוכיח שאפשר גם אחרת. אפשר להתפרסם בלי לדרוך על-אף עיקרון מעקרונות האתיקה הרפואית. אבל הוא מוכשר ויש לו מה להגיד. והן כנראה לא, וגם אין להן מה לומר. ולכן בצר להן הן פנו לחשיפת מידע סודי, עבירה על חוקי האתיקה וזלזול בכבוד האדם.
השאלה המעניינת בסופו של דבר היא מי לעזאזל יבוא לטיפול אצל הגברות הללו, שידוע שהן א' חושפות בפומבי לכל דיכפין את הסודות האישיים ביותר של מטופליהן למען פרסום ובצע כסף, וב' מעניקות טיפול ירוד, שיטחי, מתיימר ומלא בקלישאות שהיו שחוקות כבר בזמנו של פרויד. הן כורות את הבור תחתן, יורות לעצמן ברגל, כורתות את הענף עליו הן יושבות ועוד מיני אמרות שפר משעממות שבהן הן היו משתמשות לתאר את מצבן.
לא כל פרסום הוא פרסום טוב. זה פרסום מהסוג הגרוע ביותר. הן מזיקות לא רק לעצמן, אלא לכלל הציבור שעכשיו גם אם יזדקק לא ילך לטיפול בגלל הפחד מהפרת האמון ומבגידת המטפל, הן מזיקות למקצוע שהן מזנות, לפרנסתם של עמיתיהן ולשמן הטוב. נראה שהן לא נשים חכמות במיוחד או מודעות בכלל. ואם הפרסום עיוור אותן כך שהן מזיקות לאינטרס שלהן עצמן כמה מוכשרות בטיפול באנשים הן כבר יכולות להיות?
