במסגרת מאבקו של משרד האוצר נגד מה שמוגדר בתואר "המונופולים הגדולים" מוצגת בפני הציבור הטענה, כי עובדי "מקורות" אחראים לכך שאזרחי ישראל משלמים מחיר יקר מדי בעבור המים שהם צורכים. חיסול כוחו של מונופול המים - טוענים בכירי האוצר - יחסוך לכל אזרח אלפי שקלים בשנה. קובלנת האוצר שמחירי המים בישראל יקרים מדי אכן צודקת.
אבל הכתובת האמיתית שאליה צריך להפנות את הקובלנה הינה משרד האוצר עצמו, שהרי מזה שנים רבות מי שקובע את מחיר המכירה היסודי של המים בישראל הוא משרד האוצר ולא המונופול של חברת "מקורות", ואילו את המחיר שנדרשים אזרחי ישראל לשלם בעבור המים שהם צורכים קובעות הרשויות המקומיות, הנתונות לפיקוח הממשלה כולל משרד האוצר. אם יש למישהו טענה נגד מחירי המים הגבוהים - צריך להפנות אותה אל הרשויות המקומיות הראויות לתואר המפוקפק "פיראטים עירוניים" משום שהן מהוות משאבת מסים נוספת, פרט למערכת המיסוי הממשלתית, השולחת את ידה החומסת לכיסו של האזרח.
כדי להבין את מהותו של הסיפור המורכב הזה ראוי להבהיר מספר עובדות יסוד. ראשית לכל צריך להיות ברור כי "מקורות" כלל איננה מוכרת מים לצרכן הסופי אלא רק לרשויות המקומיות. המים האלה נמכרים במחיר המוכתב על-ידי הממשלה ועלותם בסביבות 1.30 ש"ח למ"ק. לפי כל קנה מידה זה מחיר זול, בעיקר במדינה כמו ישראל בה מצוי משאב המים במחסור קבוע וחמור. משלב זה יוצאת השליטה על מחיר המים מידי "מקורות" ועוברת לשליטת הרשות המקומית האחראית, על-פי החוק, לאספקת המים, באמצעות רשת הצנרת המקומית, עד לביתו של הצרכן.
לאחריות חוקית זו יש עלויות. הרשות המקומית צריכה לדאוג לתקינותה של הצנרת, צריכה לדאוג שמים יקרים לא יילכו לאיבוד בעת נזילות בגלל חורים במערכת הובלת המים המקומית וצריכה לטהר את המים באמצעות הכלרה כדי שיגיעו הביתה ברמת שתייה בריאה. מן הטעמים האלה אכן זכותה של הרשות המקומית לגבות מחיר מעט יותר יקר בעבור המים שהיא רוכשת מ"מקורות" ומוכרת לצרכנים הסופיים. אבל השאלה היא בכמה יותר יקר. האם ברמה הוגנת או ברמה של שוד. כפי שהדברים מתנהלים כיום מדובר בשיטת תימחור עלויות פיראטית לכל דבר.
כדי שלא להיקלע למסגרת של האשמות בלתי הוגנות כלפי נבחרי ציבור כשרים למהדרין, שנבחרו כחוק כדי לנהל את הרשויות המקומיות, הינה דוגמה מן המחיר שגובה עירייה במרכז הארץ.
כל רשות מקומית מקצה לצרכן המים שלה מכסת מים ראשונית במחיר נמוך יחסית. ברשות המדוברת עומדת הקצאת היסוד על 16 מ"ק. המחיר שגובה העירייה בעבור הקצאה זו עומד על סך של 3.03 ש"ח. לכל מי שיודע מעט חשבון פשוט של חיבור וחיסור המדובר בתוספת של 133%. אבל מה קורה אם הצרכן רוצה להשתמש במים יותר מאשר בהקצאה היסודית? אהלן וסאהלן - אומרת לו הרשות. בבקשה רבה.
הרי לך הקצאה שניה, הפעם של 14 מ"ק. בעבור הקצאת נוספת זו גובה העירייה את המחיר הזעום של 4.33 ש"ח למ"ק. והרי לך תוספת מס של 233% מעל למחיר הבסיסי. ומה גורלו של מי שכמות זו עדיין אינה עונה על צרכיו? אין בעיה. העירייה טובת הלב תספק לצרכן הסופי שלה עוד הקצאה בסך 16 אלא שהפעם יעמוד תשלום החמס על סך של 6.2 ש"ח למ"ק, שהם תוספת רק של 376% מעל למחיר הבסיס שגובה "מקורות".
אבל בכך לא די. אזרחי העיר התמימים, המאמינים כי העירייה משרתת אותם, אינם מבינים כי הם משמשים מקור הכנסה לא אכזב בעבור צרכיה וגרעונותיה של הרשות המקומית שלהם. והמקור: גביית כספים נוספת בעבור מה שמוגדר כ"אגרת ביוב". כאן העירייה ממש הולכת עם הפנים לקראת כיסו המצומק של האזרח. בעבור הזכות שהיא נותנת לאזרח הקטן להזרים את שפכיו למערכת הביוב העירונית היא גובה ממנו רק 2.19 ש"ח לכל מ"ק מי ביוב המופרשים מדירתו. נכון שבתחום הביוב העירייה ממש מתחשבת באזרח הקטן. היא לא גובה אגרת ביוב על כל כמות הנצרכת - אולי מתוך הנחה מקילה כי חלק מן המים מוזרם בחזרה לקרקע בעת השקיית הגינה, למשל - אלא רק על כ-75% מן הצריכה הביתית הכוללת.
על בסיס העובדה כי בישראל מצויים כ-1.3 מיליון משקי בית ניתן להגיע בקלות לתחשיב של כמות הכסף הזורמת מדי שנה במסחטת המסים של הרשויות המקומיות. בעבור חשבון דו-חודשי שמשגרת העירייה לאזרחיה הקטנים בישובים עירוניים היא גובה בסביבות 200 ש"ח בעבור המים ואגרת הביוב. את התשלום הסמלי הזה מקבלת העירייה 6 פעמים בשנה. כלומר: 1200 ש"ח. הכפלת מספר זה ב-1.3 מיליון בתי אב חושפת היקף של גביית מס עירוני בשיעור של מיליארדים בשנה.
כל מי שיטרח לקרוא בעיון את חשבון הארנונה התקופתי שהוא מקבל מן העירייה יגלה את האמת העירומה, ללא כל קושי. האזרח הקטן, הצרכן הסופי, משלם גם ארנונה גבוהה וגם הרבה מדי כסף בעבור רכישת המים ואגרת הביוב. אז מי כאן מפקיע את מחיר המים? בוודאי לא "מקורות".