אמירתו של נשיא המדינה, מר משה קצב, ביחס לחילונים כי הינם בחזקת "תינוקות שנישבו" אינה אמירה חדשה. בעבר נשמעו אמירות דומות שאפיינו בעיקר את אלו שהתנגדו לתנועה הציונית ושסירבו ליטול בה חלק. כך למשל, אחת ההתייחסויות המוקדמות שהשתמשו בביטוי זה הייתה על-ידי רבי יעקב אטלינגר (1798-1871) שהיה מראשי יהדות גרמניה. יש באמירה זו פסול בכך שהינה מדגישה את המפריד ולא את המאחד.
מאז התעוררות תנועת ההשכלה ועמה גם התנועה הציונית, הורחבה משמעותו של המינוח 'תינוק שנשבה'. מונח זה היה כלי הלכתי שלבש פנים חדשות עם השנים. במקורו בתלמוד, דן מונח זה במעמדו ההלכתי של תינוק יהודי שנפל בקטנותו בשבי הגויים ואינו יודע דבר על מצוות השבת. בתלמוד העברי נשאלה השאלה האם יש לראות בתינוק זה שנשבה מזיד, שוגג או אנוס. מזיד יחשב אם הוא מחלל שבת כתוצאה מבחירה חופשית, שוגג יחשב אם הוא עושה שלא בכוונה מודעת, אנוס יחשב אם הוא לא יודע כלום על קודש השבת ועל איסור שבחילולה.
בהגדרה זו על דרך המשלתו של היהודי החילוני כאותו 'תינוק שנשבה' ישנה משמעות כפולה אשר האחת הפוכה מרעותה. מחד, ניתן לפרש זאת כהגדרה המקלה עם מי שלא ידע מימיו מהי המורשת היהודית שכן לא התחנך בצילה ועל כן לא ניתן לשופטו במידת הדין על מעשיו שנעשו ללא מודעות. מאידך, ניתן לפרש זו גם כמידה רבה של התנשאות וזלזול על ידי הצגתו של החילוני כאיש המערות שלא ראה מימיו אור שמש ועל כך מסכן הוא שכן עולם ערכיו דל ללא הכיפה אשר על ראשו.
דומה כי, אף אחת מן המשמעויות הללו אינה תקפה בתקופה בה אנו חיים שכן מינוח זה יוצא מנקודת הנחה מוטעית לפיה העולם היהודי של ימנו מתחלק לשחור ולבן, לאמת ושקר. הטעות שבהגדרה זו יוצאת גם מנקודת הנחה מוטעית לפיה ההשתייכות הדתית נעשית על-פי קריטריונים של חזות חיצונית. קטגוריזציה זו של דתי וחילוני על בסיס חזות היא הכלי וכמעט היחידי שיש בידינו לשפוט אנשים אם נשבו בעודם תינוקות בצילו של חינוך "אפל". ברור כי, דרך זו של שפיטת אנשים בהתאם להשתייכות הדתית והחזותית הינה מוטעית מיסודה.
בעידן של היום, לא כל אדם שחובש כיפה הינו אדם דתי, ולהיפך, לא כל אדם שאינו חובש כיפה הינו אדם חילוני. לאיש אין מונופול על הדת. אורם הזוהר של ערכי היהדות מאיר גם על מי שאינו חובש כיפה באותה המידה שמאיר על מי שחובש כיפה. יתרה מזאת, מאלו החובשים כיפה נדרשת מידה רבה יותר של זהירות במעשיהם על מנת שלא יחללו את אותה כיפה אשר הינם חובשים על ראשם, לעיתים מעשיהם עשויים ללמדנו כי דווקא הם היו תינוקות שנשבו.
מבחן המציאות מלמדנו כי עולם הערכים הינו רחב דיו ומכיל בתוכו גם ערכים של תרומה לחברה, ובכלל זה גם היחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למדינתו. יחסיו של האדם עם אלוהיו הם עניין אינדיבידואלי שכל אחד מאיתנו, החילוני והדתי כאחד, נותן לגביו דין וחשבון בינו לבין עצמו.
דומה כי, במישור זה, ייטב אם נתמקד פחות במפריד ויותר במאחד. אם נתמקד בדרך בה נשפר את היחסים בין הדתי לבין החילוני. שיפור זה ראשיתו בהערכת הזולת ותהי דרכו אשר תהיה. שיפור יחסים זה יכול שיהא מתוך אחדות, מתוך ראיית השלם ולא החסר. ברור כי, באמרה כי החילוני הינו בבחינת 'תינוק שנשבה', אנו מקדשים את החסר, מקדשים את הבדלנות.
יחסיו של האדם עם אלוהיו הינם ראשית כל תוצר של יחסיו של האדם עם חברו, כמו גם יחסיו עם החברה בה הינו חי ותרומתו לה. דומה כי אם נתאחד כולנו תחת אותו הגג של מה שמאחד אותנו, נצליח להתקרב יותר אל אלוהינו, כפי שגם הוא רוצה אותנו. בדרך זו נשכיל לראות כי בכל דרך יש טוב, בדרכו של החילוני כמו זו של הדתי. בדרך זו, נוכל להאיר איש על רעהו, אם לא נכנה את זולתנו בהגדרות המדגישות את בלעדיות צדקת דרכינו. לא בכדי, כבר אמרו חכמים, כי "ואהבת לרעך כמוך" היא כל התורה כולה. זוהי האמת היחידה אשר סביבה על כולנו להתאחד, חילוני ודתי - איש אחד. על המנהיגים שלנו מוטלת החובה הראשונית להקרין מסר מאחד וחשוב זה. ואם הם חטאו ולא עשו כך, מה לנו כי נלין על עצמנו.
