צוואת נרצחי חברון תרפ"ט

איך נהג הממסד הציוני בחברון היהודית לאחר חורבנה? אתן למסמכים לדבר.

מנחם אוסישקין, אז יושב-ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת, כתב אל הפרופ' זליג ברודצקי בשנת תר"ץ - 1930:

"...ועד העזרה הציע בשביל חברון חמישים אלף לא"י על-מנת לבנות שכונה חדשה ונאה בתוך העיר עצמה וגם מושבה של צעירים מסביבה, כדי לחזק את היישוב העברי בחברון ולהבטיח את עתידו. והנה באה ההנהלה הציונית והקטינה את הסכום ל-10 אלפים לא"י - וסכום זה כאין וכאפס הוא לגבי תוכנית הבניין הנזכר למעלה, מכיוון שהוא לא יספיק אלא רק למתן עזרה למשפחות אחדות, אשר... באין להם ביטחון של התפתחות מתמדת ושל הגנה ראויה - ...בוודאי עתידות לעזוב את המקום לגמרי. וכך תהיה לנו חברון לשכם שנייה והערבים ישמחו בניצחונם, בראותם שהצליחו לגרש את היהודים באמצעים של רצח והתנפלות ושל שוד וגזל, וחברון הייתה לעיר ערבית טהורה, כפי רצו. זו תהיה שגיאה פטאלית מצדנו, אשר עוד תתנקם בנו בכל חומרת הדין...

"התשובה של ההנהלה הציונית... היא תשובה לא של קונסטרוקציה אלא של דיסטרוקציה... אין להעלות על הדעת שהעם היהודי ישתוק וייתן את הסכמתו לכך, שנעזוב את העיר חברון...

"...כאשר ביקרו רופין והרב ברלין אצל פקיד אחר בחברון ושאלו בדעתו אם כדאי ליהודים לשוב לחברון, ענה להם הפקיד: בשבילי, כמובן, הרבה יותר נוח וטוב שלא ישובו היהודים לבתיהם, ואז יהיה יותר שקט ומנוחה. אבל לו הייתי אני יהודי, לא הייתי מזניח את המקום, כי אם הייתי שב בכוחות חדשים. זו היא שאלת הכבוד של האומה העברית".

ראשי קהילת חברון פנו לנציב העליון הבריטי, צ'נסלור, ובן היתר דרשו לקבל אדמה, וכך כתבו:

"...כל אדמת חברון וסביבותיה היא אדמת "תמימי" - אדמת הכלל, ואין לה בעלים פרטיים והרשות לממשלה למכור שטחים לכל מי שירצה לעבדם ולשמרם. אנו בטוחים שבהשתדלות ה.מ. נוכל לקבל שטחים רחבים, הן בכדי לבנות שכונה חדשה בחברון והן בשביל להקים כפרים עבריים בסביבות העיר".

הם לא נענו.

מסמך מאלף הוא פרטי-כל של אסיפת באי-כוח "היישוב למען חברון" מיום 24.4.30 - עוד לא חלפה שנה מאז הטבח הנורא. השתתפו הרבנים הראשיים לא"י, הנהלת הוועד הלאומי, "קרן העזרה", מנחם אוסישקין, הרב מאיר ברלין ואחרים.

אמר הדר. הקסטר, בא-כוח "קרן העזרה":

"...בישיבת הממונים בלונדון עמדו הרבה על שאלת חברון, כולם הכירו בחשיבות עיר האבות, אך התברר לנו שזה שנים אחדות, שהיישוב היהודי בחברון הולך ומתמוטט. אין ליהודים מקור פרנסה שם. ישיבת "כנסת ישראל" שהחזיקה את היישוב בחברון החליטה להתיישב בירושלים. על כן אין אנו רואים אפשרות להקים בחברון ישוב חזק, ועד "קרן העזרה" מוכן לעזור בסידור אלה מן הפליטים שיביעו את רצונם לשוב".

על כך ענה לו הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק (הערה: אני כותב דברים אלה בשבתי בקריית ארבע הסמוכה לחברון ברחוב הרב צבי יהודה קוק, בנו - האיש ששלח את הגייסות לגאול, בין היתר, את חברון):

"...ההחלטה ליישב את הפליטים בלבד, שרבים מהם זקנים ותשושי-כח, כוונתה לבטל את יישוב חברון ולזה אין אנו יכולים להסכים. סיבת ירידת היישוב בחברון... גם משום שההנהלה הציונית וגם המוסדות הלאומיים שלנו לא עשו כלום לטובת חברון, לא דאגו ליישובה, לא פיתחו בה מפעלי-תעשיה וכו'. עתה עלינו לתקן את המעוות ולהגביר בחברון את היישוב. ובמקום הישיבה שאינה חוזרת, מחובתנו להוסיף על הפליטים לא פחות ממאה משפחות חדשות של עובדים צעירים. על ועד "קרן העזרה" להבין, שהיהדות אינה יכולה להסכים כי היישוב בחברון יתבטל. זו תהיה חרפה לכל עם ישראל. התרומות ניתנו, בעיקר, תחת השפעת הטבח החברוני...".

את הדברים הכי מפורשים אמר מנחם אוסישקין:

"...חטא חטא ועד "קרן העזרה" לתפקידו ולתעודתו. הכסף ניתן על-ידי עם ישראל בשביל לבנות את ההריסות בלבד, ובתוכן חברון, לא בשביל להשתמש בכסף הזה למפעלים אחרים, ואפילו הם חשובים מאד... עם ישראל דורש את הקמת ההריסות. היהדות בא"י כולה דורשת את בניין חברון... דברים אלה דברתי בלונדון באסיפת הוועד הפועל הציוני, שם ביקשתי מאה אלף לא"י בשביל לקנות אדמה על יד הנקודות שנהרסו, ובתוכן חברון. הוועד הפועל הציוני החליט כפי הצעתי, פה אחד...

"...ועתה אני שואל באיזו רשות הפרישה "קרן העזרה" חמישים אלף לירות להתיישבות בעמק, אעפ"י שאני גאלתי אותו ורוצה ביישובו? הכסף ניתן להקמת הריסות חברון, חולדה וכו', ולא להקמת יישובים חדשים במקומות אחרים. אנו מוחים נגד המעשה הזה. זהו גזל ציבורי...

"עלינו להיכנס לחברון בכוחות רעננים וחדשים, מוטב שתאמרו גלוי וישר: אנו מבטלים את היישוב החברוני. אנו נמחה את שם חברון מעל מפת ארץ ישראל. כי אין כל היגיון לשלוח לשם מספר מצומצם של משפחות וליישבן בין הרוצחים... אי-אפשר לנו למחוק את שם חברון מעל מפת ארץ ישראל. לא נוכל לוותר על העיר ההיסטורית הזאת... חברון הייתה ונהרסה, ועליכם לבנותה, ובמקום שנפל יהודי אחד, עלינו להעמיד שניים...".

אחריו דיבר יצחק בן צבי, יושב-ראש מפא"י וחבר הנהלת הוועד הלאומי, לימים - נשיא המדינה:

"...לפני הפסח ביקרה בחברון משלחת, המורכבת מוועד "קרן העזרה", מהנהלת הוועד הלאומי וב"כ הוועד "למען חברון". דעת הנהלת הוועד הלאומי היתה, שיש צורך לערוך תוכנית להתיישבות של מאתיים משפחות ולהתחיל בבניין שכונת היהודים במקום המוכשר להתפתחות ולהתרחבות. אך באי-כוח "קרן העזרה" בחרו במקום מצומצם, שאינו נותן כל סיכויים להרחבת היישוב בעתיד. הגיטו היהודי שם הולך ונחרב עוד מלפני עשר שנים. הוא יישאר מקום תפילה, אך היישוב החדש מוכרח להיות מרוכז בשכונה חדשה, אשר תוכל להתרחב ולהתפתח, ואם מעתה יצמצמו את המקום לשלושים או לארבעים משפחות, תעמידו מעתה את היישוב החברוני בסכנה... ברור, שעל יד היישוב העירוני, חייב להיווסד גם ישוב חקלאי".

הואיל וגם דברים אלה לא הועילו יצא קול קורא, בין היתר מטעם הרבנים הראשיים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר, ובו נאמר:

"אל רבני ומנהיגי קהילות עם ישראל!

"...והיות וממוני "קרן העזרה" אין בדעתם להעמיד את חברון על תילה... קוראים הננו לעם ישראל לבנות את העיר הקדושה ולהעמידה לפאר ולברכה בקרב הארץ, ואל יאמרו הפורעים, ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת... והננו מבקשים מאת מנהיגי היהדות בכל מקום ומקום לבוא לעזרתם בהשפעה ובעבודה, ולארגן ועד למען חברון אשר ישיג סכומים מיוחדים להקמת עיר דוד הנופלת. נשמות ששים ושבעה "הקדושים" הקבורים בחברון, אשר דמם נשפך על קדושת ה', בניין הארץ ותחיית האומה, תובעות מכלל ישראל כפרה על-ידי בניין והתיישבות.

"...בניין חברון הגדולה היא התשובה הנכונה למאורעות אב תרפ"ט. ובימינו תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, אמן".

גם קריאה זו לא הועילה.

בשנת 1931 שלח הוועד הפועל המרכזי של ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים תזכיר לקונגרס הציוני, בו נאמר:

"...אחרי עשרים חודשי אבל התחילו הפליטים לשוב לעיר מולדתם ולהקים את הישוב העברי מחדש... ששים ושבעה "קדושי" אב תרפ"ט, הקבורים על הרי חברון ועתידות עמנו בנגב יהודה, כל אלה לא נתנו דמי לנפשנו ואימצו אותנו לגשת ולהקים מחדש את הישוב היהודי ב"קרית ארבע" זו בכוחות עצמיים. בסיוע "הכולל" לעדת חברון, חזרו כבר עשרות המשפחות הראשונות ועוד ישנם רבים המוכנים ללכת ולהמשיך את היישוב העברי אשר לא פסק בה מעולם. השכנים קיבלו את השבים בסבר פנים יפות.

"לפני חצי-יובל שנים היו בחברון כשלוש מאות משפחות של יהודים אשר התפרנסו ממסחר, ממלאכת יד ומלימוד תורה. אך המלחמה העולמית דלדלה את היישוב באופן נורא. רבים מתו במגיפה ורבים לא שבו מהצבא הטורקי ומספר המשפחות ירד עד למאה. היישוב החדש בארץ ישראל התרכז בערי החוף. ערי ההרים נעזבו ולצערנו הגדול עמדו מוסדותינו הלאומיים מרחוק ולא נענו לקול הקורא אותם לחזק גם את עיר האבות...".

בעלי התזכיר צירפו לבקשת התקציב תוכנית לרכישת 1,000 דונם קרקע ולבניית שכונה ל-100 משפחות, אך גם הם לא נענו. ללא עזרת המוסדות חזרו בשנת 1931 לחברון כ-160 נפש ובשנת 1935 מנתה קהילת חברון 37 משפחות. שנה לאחר מכן פרצו "מאורעות 1936-39" הקרויות גם "המרד הערבי". מיד אחרי כן, בחשכת הלילה, פינו הבריטים את כל יהודי חברון מתוך העיר.

יהודי אחד נשאר למרות הכל, יעקוב עזרא שמו, בעל מחלבה ויצרן גבינות. לבדו גר בעיר, ובערב שלאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 נאלץ גם הוא לעזוב. הוא נפטר ערב חג השבועות, כבר לאחר שחרור חברון, אך לא זכה לראותה שוב.

מן התסכול והאכזבה של הימים ההם מוליך קו ישר אל ימינו אלה. מאווייהם ותוכניותיהם של הרב קוק, אוסישקין ובן צבי אומנם התגשמו. יותר מ-1,700 משפחות הגשימו עד עתה את שבות ישראל לחברון ולקריית ארבע, ויישובי הר-חברון, רובם חקלאים, מעטרים אותן מסביב. אולם גם המניעים וגם המעשים באו אך ורק מלמטה. הרב לוינגר וחבריו, במעשיהם, העמידו את השלטונות בפני עובדות מוגמרות. רק אחר-כך הגיעו ההחלטות, התכנון הממלכתי והתקציבים.

כל הישג לעם היהודי בחברון הוצא מן השלטונות בעל-כורחם, כלומר בניגוד לחוקים, צווים או פקודות שנגדו את האינטרסים של העם היהודי.

המת היהודי הראשון - תינוק - נקבר בבית הקברות העתיק בעיר בניגוד לצו המושל; שיקום בית הכנסת העתיק ע"ש אברהם אבינו החל רק אחרי הפגנות ומהומות; זכויות היהודים במערת המכפלה לא הושגו אלא אחרי מאבקים מרים. חודשים ארוכים ישבו נשים יהודיות במצור ובבידוד בבית הדסה ההרוס, כדי להניע את הממשלה להתיר את שובם של יהודים לעיר חברון - ולא רק לקריית ארבע הסמוכה - ורק טבח נוסף, של שישה קדושים, שעמדו בליל שבת על הכביש הגובל בבית הדסה ונרצחו תוך כדי הקידוש שעשו לנשותיהם הנצורות - נפתחה סוף סוף העיר להתיישבות יהודית. עד היום הממשלה אינה מפשירה להמשך בנייה ופיתוח אפילו את הרכוש היהודי מימי תרפ"ט, המוחזק עדיין בידי אפוטרופוס מטעמה.

השלטונות מהססים, מגמגמים, חוששים מלחץ חיצוני. אזרחים פשוטים, נועזים ובעלי שאר-רוח, יותר חופשיים מהם, הלחוצים בין אלף אילוצים. רק יוזמות נחשוניות, אפילו "בלתי חוקיות", מלמטה, יש בכוחן, לפעמים, לשחרר את הלחץ ולתת לכוחות הבונים והיוצרים, כוחות הציונות, מרחב נשימה.

בסופו של דבר השקיעו ממשלות ישראל הון רב בחברון ובקרית ארבע, ועל כך חייבים להכיר תודה, אך תמיד יש לזכור: בהסתמך על השלטון לבדו, ללא מאבק דור ששת הימים, חברון הייתה נותרת בשיממונה, ועימה כל יהודה ושומרון.

גם בימים אלה מנשבות רוחות רעות. שוב מנהיג של הליכוד מפר אמונים לעם, לארץ ולציונות, ואם לא יעצרו אותו - חברון וכל מפעל ההתנחלות עלולים לקפוא למוות. את ההקפאה הזאת רק אנחנו במו ידינו מסוגלים להפשיר, וזאת על-ידי בנייה חופשית: חופשית מחוקים, מהוראות, מצווים, מפקודות ומפסקי דין - שכל אימת שהם באים לסגור בפני יהודים את מולדתם הם בלתי חוקיים בעליל, בהיותם נוגדים חוקה בלתי כתובה של מדינת היהודים, המחייבת כל ממשלה לטעת יהודים באדמתם ולא לעקור אותם מתוכה.

חלוצים יהודים, חופשיים מכבלים, ניצחו בחברון רצחנות ערבית וחוסר אונים ממשלתי. גם היום דרושים "בונים חופשיים", שבפועל כפיהם יבטלו את גזירת ההקפאה. זה אפשרי. מה שיש בידינו היום היה הרבה יותר רחוק מהשגה.

ילדה קטנה ביקשה שאסיע אותה טרמפ ברכבי, מלב קריית ארבע אל בתי אפרים שבשכונת רמת ממרא. "מה שמך, ילדה?" - "קרן אור", השיבה.

ערב יום הזיכרון לקדושי תרפ"ט פגשתי בקרית-ארבע -היא חברון - קרן אור.