עיזרו להם לגלוש. עד הסוף

הקניית ידע הגלישה האקטיבית לבני הגיל העליון, היא לא רק ערך לעצמו במתן הרגשה טובה לקשישים שהם שייכים למעגל הפעיל, אלא השקעה, גם ציבורית וגם פרטית, למשפחה, לקרובים ולידידים. אדם מבוגר יש לו גם מה לומר, לגבי ההווה - ראיית המציאות ממרום שנותיו, ובעיקר לספר על העבר. זהו מאגר בלתי נדלה כמעט. אני יודע שיש רבים מקרב כל העדות בישראל ובכלל זה מקרב ניצולי שואה, מכל מקום היו רבים, שרצו לספר את סיפורם בכתובים ולא היה להם הכסף לשלם לאותם מו"לים (חלקם פשוט סוחרים בלא כל זיקה אחרת) כסף רב כדי שיפרסמו. אפילו העלאת הדברים בכתב והדפסתם הוא עניין של כסף. אדם מבוגר שיכיר את הפוטנציאל של כתיבה במחשב, יוכל לעשות זאת. להעלות זכרונות: מבית אבא, מן המשפחה, הקהילה, במזרח, במערב, בצפון, בדרום, הימים ההם, הגיהנם והשחרור, והיריעה רחבה מאוד. כל השאר יעשו בני המשפחה בשלב ראשון וההיסטוריונים בשלב מאוחר. חומר גולמי כזה הוא הבשר של היסטוריונים.

זאת ועוד; השתתפות פעילה של האוכלוסיה המבוגרת עשויה למתן את האופי, לעתים הפרוע, של ה"טוקבקים" (תגובות קוראים למאמרים בבלוגים). עד כדי כך שלעתים אני תוהה, אם מבין הכותבים שמזרימים סחי ורפש מכל הסוגים אין כאלה שמצויים במסגרת "קן הקוקייה", מצוידים במחשבים או שנמלטו משם. אדם מבוגר הוא מיושב בדעתו, דבריו בדרך כלל בנחת יישמעו ומכאן - שהוא יתרום להעלאת הרמה של התגובות. עוד סיבה לטובת הכלל.

מה שצריך - זאת לא רק מודעות להיבט זה של תוחלת חיים מול תועלת חיים, אלא להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל. אני ברצון הייתי מתנדב לעשות זאת, אבל אני רוצה ולא יכול, מסיבה פשוטה מאוד: אומנם אני סובלני (הרבה יותר מכפי שהייתי בנעוריי), אבל הסבלנות היא ממני והלאה. ללמד צריך את שניהם, בעיקר את התכונה השנייה. לא משנה מה מידת הידע שלך, חוסר סבלנות יניא את הלומד בעוד שסבלנות תניע אותו. תיתן לו מוטיבציה. תסיר ממנו את החרדה הראשונית. הוא יחצה את הרוביקון. עצה קטנה לכל אחת ואחד, במעגל הקרוב אליו - המשפחתי, הקהילתי, המקצועי, בתי אבות, כאלה שמסוגלים להעביר ידע זה לקשישה ולקשיש - הנחלת הביטחון שהיא או הוא מסוגלים לעשות דבר פשוט וגדול. אופק האוכלוסיה המבוגרת יהיה רחב יותר וכך גם התועלת והסיפוק שלכם. טיפוח תינוק הוא דבר מובן מאליו. רוצים שיגדל. טיפוח קשיש הוא חשוב גם כן בכיוון ההפוך. מחזירים אותו קצת לאחור. נסיגה בזִקנה כל עוד הוא חי וחש שהוא עושה משהו לא רק לעצמו אלא לחברה. אם כבר - שיחוש שהוא עושה משהו פרודוקטיבי ויצירתי... עד הסוף.

לפני 40 שנה חזו סוציולוגים, ביניהם פרופסור אליהו כ"ץ מישראל, כי עוד בשלהי המאה ה-20 תופנה תשומת לב רבה מאוד לעיסוק הפנאי. כלומר - מה אנו עושים עם הזמן שיש לנו. את ספרו הראשון בנושא פרסם פרופסור כ"ץ יחד עם הדסה האז בשם
"תרבות הפנאי בישראל - דפוסי בילוי וצריכה" (הוצאת עם עובד 1970). הספר סוקר את תרבות הפנאי בארץ על כל ההשלכות בתחומי החיים השונים. דגש מיוחד יש בו על הבילוי בחברת המשפחה. זאת מול אינדיקטורים אחרים - חברתיים, נורמטיביים, סביבתיים. ספר שני, שנערך על-ידי אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1991), מנתח את סוגיית הפנאי בישראל ובעולם המערבי בהקשר הרחב. זאת כחלק אינטגרלי של כלל הפעילות האנושית, הן ברמת הפרט והן במישור החברתי. כמו-כן, המאמרים עוסקים בקשר הגומלין בין פנאי לחברה, לדת, לצריכה תרבותית - גם בארץ וגם בעולם.

מאז חלה אצלנו איזו התקדמות אך לא ממשית. אם ניקח דוגמה מן התקשורת, שאני מכיר אותה מקרוב, המגזינים התרבותיים בידוריים הם בלבדיים לאנשים צעירים או לרבדים מקצועיים בתחומי האמנות, הספרות, הבידור וכיו"ב. את אוכלוסיית הקוראים המבוגרים מכניסים לגטו של כתבי-עת של שם סקסי כמו "סיקסטיס" - החיים טובים אחרי גיל 60, או "גיל הזהב" (שם מקומם לכשעצמו). משל שהנאמר בו שייך ל"בית מוגן". זאת טעות בגישה, לגופה, וגם מן הפן השיווקי. אני מכיר הרבה אנשים מבוגרים שלא רוצים להיכנס לבתים מוגנים - הם רוצים להיות מוקפים חברה צעירה ותוססת, וכשהם מקבלים את הפרסומים לזקנים הם זורקים אותם לסל ולא קוראים אותם. בעולם המערבי הטכנולוגיה והשווקים עושים הרבה יותר לקידום האינטרסים של פלג זה של האוכלוסיה בתחום הפנאי, מאשר בישראל, כאשר ההיצע לא עונה לביקוש. מלבד זאת ישנם מה שהייתי קורא "עריצי תרבות ואמנות" אשר מכתיבים את האופנה, וזאת בלבדית כמעט לצעירים. מכל מקום לא למבוגרים, אשר לא זו בלבד שהם, אם נתייחס לפרסום מסוים, הקוראים העיקריים, אלא גם מבחינה מסחרית-שיווקית זה שגוי.

כאשר אנו מדברים על פנאי, הכוונה היא יחידת זמן שבה אנו לא עוסקים במטלות של יום-יום, בעבודה או בבית. הכוונה אינה לביטוי של מישהו, שבמסגרת תפקידיו הוא יאמר כי בשעה זו וזו הוא פנוי. הפנאי, הוא הזמן נטו מכל עיסוקים אחרים. במסגרת התייחסות זאת, לאנשים מבוגרים, אם הם לא עוסקים ועסוקים בטיפול רפואי, סיעודי וכדומה, עיתותיהם בידיהם, ורבים לא יודעים מה לעשות בהן. ספורט מסוגים שונים כמו התעמלות, הליכה, רכיבה על אופני כושר וכדומה, יש להם חשיבות רבה, אך לא בלבדית. קריאה ודאי שיש בה מן הברכה, אבל כאשר אני מבקר אצל הקרדיולוג שלי לבדיקה תקופתית והוא שואל אותי: איך העניינים? ואני משיב לו: ממשיך עשרה קילומטר כל יום על אופני הכושר, הולך קצת... הוא קוטע אותי. "אני מתכוון לאיזה מאמר יפה, לסיפור חדש, ואולי לספר חדש". במילים אחרות - האיש שמופקד על האלמנט הפיסי ביותר, על המשאבה האנושית, מדבר איתך על חלק אחר של הלב - עניינים נפשיים, ולא בכדי.

כל ענפי הרפואה המשלימה מקדישים לכך תשומת לב רבה מאוד. אבל אפשר לקחת דוגמה מאוד שגרתית, יומיומית. מדיום הטלוויזיה כאלמנט של בילוי בשעות פנאי. אפשר לומר דברים רבים על הטלוויזיה, בעיקר לא מחמיאים, אבל ככלי מידע ובידור לאוכלוסיה המבוגרת, אינני חושב שיש לה חלופה. יש אנשים מבוגרים שאצלם התיבה הזאת פעילה במשך שעות היום והערב, גם כאשר הם עצמם לא צופים בה. הם שומעים, אך בעיקר הם חשים, שהם לא לבד. כלומר - תחושה של היעדר בדידות. הוסיפו לזה תוכניות בחדשות, אקטואליה, תרבות, אמנות ובידור, והרי הוספנו מאגר אדיר של נוכחות תקשורתית בביתו של הקשיש. אבל זה בילוי סביל ולא פעיל. כאן יכול להיכנס המדיום המקוון.