שורשיה בהולנד אך גזעה ונופה בישראל (ב')

המחלוקת המתפתחת בימי השבעה באשר ל"סוד" של עירא, לא רק גורפת אליה את כולם, אלא גם חושפת את יחסם של שלושה דורות אל השואה.

הדור הראשון, דור הסבים, הכולל את עירא, מינה ודויד וניצולים נוספים ממכריו של עירא שמגיעים לניחום אבלים בשבעה – הוא דור ששיקם את חייו בתום מלחמת העולם, ושאחדים מבניו, דוגמת עירא, גם השתתפו במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה. בחיצוניותם לא נותר זכר לסבל ולשכול שהיו מנת חלקם בשנות המלחמה, אך אותן שנים מכריעות בחייהן אינן מפסיקות להעיק עליהם. רעיה מזהה את ההשפעה של שנות המלחמה אצל הוריה ביחסם הנזירי לחיים ובהקפדתם על סדרים. אלה מבטאים, לדעתה, רצון להשליט מחדש על החיים חוקים הגיוניים שהופרו בשנות השואה, וכן אמונה שאם יעמדו על המשמר ויפקחו עין על המתרחש, לא תשתלט עוד ההפקרות על העולם. דויד מבטא את חובתו להגיב בעירנות על המתרחש סביבו גם בהשקפתו הפוליטית הימנית על "הסכסוך". עירא עולה בכך על אחיו, בהקדישו את מרבית שנותיו ובהקריבו את חייו הפרטיים לביצוע מעשה שישיב לחיים את מושגי הצדק הטבעי, גם אם הדבר מושג על-ידי נקמה ונטילת החוק לידיים.

נציגי הדור השני הם רעיה ובני, ילדיהם של דויד ומינה. אליהם יש לצרף את שרה, הקרובה אליהם בגילה, מי שהייתה המאהבת של עירא בהולנד. השלושה הם בני הדור השני לשואה, שנטו להאמין כי הם משוחררים מנטל הזיכרונות של הוריהם. ואכן, הם מתאמצים לשכנע את עצמם בכך על-ידי נגיסת נתחים גדולים ועסיסיים מהחיים. אך מאחר שאינם מצליחים לשכך כך את הרעב עצמו, מתגנב ללבם החשש, שבאופן סמוי חלחלו אל נפשם רעלי השואה מרוחם המעונה של הוריהם.

מסלול חייה של רעיה הרחיק אותה לדעתה די מהעולם הקודר והמסוגף של הוריה, והיא אכן שוקדת על מימוש נשיותה. מסלול חייה הוא של הרפתקנית שהחליטה לטעום מהכול: היא עוברת תקופה פמיניסטית, תקופת לימודי אמנות בהולנד, וכיום היא עורכת רבעון לאמנות ולתרבות. ברוב השנים היא טורפת גברים. אחרי תקופת נישואים קצרה לאמיר, שנהרג בתאונה במילואים, היא נקשרת למחזרים ולמאהבים רבים, שהבולטים ביניהם הם עלי המוסלמי, בו התאהבה בהולנד, ושי הצעיר ממנה בעשרים שנה, שזה עתה עזב אותה.

את האשליה שעליו לא הייתה לשואה כל השפעה מגשים בני באמצעות הרפתקנות עסקית, שבעטיה הוא נוסק לפסגות של רווחים ומידרדר לתהומות של הפסדים. אשתו אסתי קולעת לאמת באומרה: "בני היה זה שסובל מבעיית גבולות... אם בני היה קצת יותר טורח לשמור לפחות על גבולות עם הילדים, וקצת מוכן לעמוד על העקרונות שהיא מתאמצת להנחיל, מתן לא היה סובל מעודף משקל ומצרות חברתיות, וגם גילי לא הייתה בעייתית".

סברתם המשותפת של רעיה ושל בני, כי בזכות הישראליות הצברית שלהם אין לשואה כל השפעה עליהם, מתבטאת ביחסם המלגלג לימניות הפוליטית של דויד, אביהם, שנובעת אצלו לדעתם מיישום שגוי של לקחי השואה שחווה בנעוריו על הסכסוך האקטואלי עם הפלשתינים ועם העולם הערבי המוסלמי, המפלג כיום את החברה הישראלית. בני מפגין את התנגדותו להשקפתו הפוליטית של אביו על-ידי הבלטת השתייכותו לשמאל, ואילו רעיה מסתפקת במעקב אילם אחרי התלהמותו של אביה, שבכל הזדמנות נותן פומבי להשקפתו הימנית, הנראית לה מגוחכת ביותר. אולם רעיה מוכנה יותר מבני להודות בינה לבין עצמה כי השואה משפיעה עליה: "ההורים שלה שרדו נגד כל הסיכויים כי בדִי-אֶן-אֵי שלהם נוצרה מוטציה – ("אי-היכולת למות מצער", למשל) – ועכשיו המוטציה עברה אליה". וכזאת שמעה גם מפי מטפל, שטיפל בה בהולנד אחרי שנפרדה מעלי: "שלדעתו היא עסוקה בעצם במקומות מסתור ובכל סוגי המחבואים שכנראה קשורים להיסטוריה העגומה של הוריה".

נציגי הדור השלישי, דור הנכדים – מתן וגילי, שניהם אמורים להיות מנותקים מהשפעת השואה, אחרי שאביהם, בני, כבר ביצע את המרד הצברי בעבר הגלותי של הוריו. אך דווקא אוזנם כרויה להאזין לסבים. מתן מקשיב לסיפורי סבו דויד על העבר, וגילי קשובה יותר לסיפורי הסבתא מינה. השפעת השואה מתבטאת אצל שניהם ביחסם המפוכח אל הסובב אותם. שניהם מגלים שהרוע שכיח בקרב בני האדם – עובדה המחייבת אותם להיות דרוכים תמיד מפני תגובותיהם הבלתי צפויות. ושניהם מתגברים על האימה הקיומית על-ידי חיפוש מפלט ממנה. מתן מתמכר למזון וצובר במקום סתר בחדרו חטיפים, שימתיקו לו את חייו המרים כדחוי ומאויָם בחברת בני גילו. גילי פונה לצריכת סמים ונוהגת להטביע את ייאושה הקיומי במתירנות מינית ובאופני מרדנות אחרים האופייניים לבני הנעורים. האסקפיזם של מתן וההדוניזם של גילי מלמדים מעבר לכל ספק, כי גרורות השואה התפשטו גם בנפשם של בני הדור השלישי במשפחה.

לרשימת הפרידות בחייהם של גיבורי הרומן הזה נוספת הפרידה האחת שלא הצליחה – הפרידה התודעתית והנפשית של הדורות השונים מפרק השואה בתולדות העם היהודי. יתר על כן: כיום כבר ניתן לקבוע, שהפרידה הזו גם לא תצלח בחיי הדורות הבאים, כי השואה נצרבה בנו לדורות, בדיוק כמו אסון מקביל בחומרתו בתולדות עמנו – חורבן בית המקדש השני וההגליה מארץ ישראל. ולאומרים בתוכנו – כפי שאומר עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", כי "הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה... לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן" – ייאמר: אדרבא ואדרבא, לעולם חובה לזכור את השואה בכל החלטה הקשורה בעתיד העם היהודי ובהבטחת שרידותו בהיסטוריה. ושום מטרה פוליטית מוגבלת – כמו זו שחילצה מפי עמוס עוז את אמירתו האומללה ביחס לשואה – אסור שתסיט אותנו מההיצמדות לכלל הזה.

"ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר מוכיח את יתרונם של רומנים ריאליסטיים, המספרים עלילה על-רקע ההווה, על פני סוגות תימאטיות סגנוניות אחרות של סיפורת, גם אם לעתים הם מנוצלים על-ידי כותבים חסרי כישרון ודלי דמיון. כידוע, עידן המחשב הצמיח כותבים רבים המתאווים להיחשב לסופרים, אף שיכולותיהם מספיקות רק לכתיבת עלילה טריוויאלית "מן החיים", ועל כן הם מתאמצים למַנֵף עלילה זו על-ידי דחיסת אירועים שערורייתיים לתוכה, בחסות דמויות בעלות התנהגות חריגה, סוטה-מורבידית ופרועה-פרוורטית. הוא גם מוכיח, שרומן ריאליסטי יכול לרתק אליו ללא אמצעי פיתוי נחותים, אם יש בו דמויות מעניינות, בעלות ביוגרפיה סבירה אך מסקרנת, שהתנהגותן הגיונית ומשכנעת. כך מתווסף לנו עוד כרך סיפורת, המכבד את המדף של ספרות "דור המדינה" בספרות העברית.