שולחים אחרים להתפרע ומתהדרים במצוות

פרופ' חיים בלנק הלך לעולמו לפני 25 שנים בגיל 58. הוא היה דמות מרשימה של לוחם שנעשה לאיש מדע. הוא נולד ברומניה, גדל בארה"ב, לחם בשורות הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, הגיע לארץ במלחמת העצמאות, נעשה מפקד מחלקה בפלמ"ח ובאחד הקרבות על ירושלים נפצע ואיבד את מאור עיניו. הוא המשיך בלימודיו האקדמיים, וארבע שנים אחרי פציעתו הקשה כבר הוכתר בתואר דוקטור. בחוגי בלשנים מוכר הצילום בשחור-לבן שבו נראה בלנק עומד ומגן על התזה שלו, כשסביבו יושבים פרופ' יעקב חיים פולוצקי, ראש החוג לבלשנות, ושאר גדולי המקצוע, ופניהם מביעות נחת ממה שהם שומעים.

חיים בלנק היה בין פורצי הדרך לטיפול מדעי בַּעברית שבפי הישראלים. הוא היה הראשון שפרסם במסגרות מדעיות טקסטים בעברית מדוברת שרשם מפי אנשים, וגם כתב ספר לימוד המבוסס על הלשון המדוברת. הספר היה אמור להתפרסם בארה"ב, אך רק חלקו הראשון פורסם ושאר החומר נעלם, למרבה הצער. מאמריו משנות ה-50' ואילך פתחו תקופה חדשה בחקר העברית של ימינו ואפשרו לרבים שהלכו בעקבותיו לכתוב עבודות מוסמך ודוקטור בתחום.

בלנק הושפע מזרם בבלשנות האמריקנית שהתרכז בתיאור לשון היום יום, ובכלל זה לשונן של שכבות חסרות חינוך לשוני – מבלי לתקן ומבלי לפסול, על-פי הסיסמה: תן ללשונך מנוח – Leave your language alone. הייתה כאן גם מטרה חברתית: לעודד את בני השכבות החלשות לא לחוש נחיתות לשונית, ללמוד מקצועות תוך שימוש בלשון המקובלת עליהם, לשפר את בטחונם העצמי, לקדם את מעמדם ולאפשר להם להשתתף בתרבות האמריקנית הלאומית.
גישתו של בלנק התקבלה בתגובות משני סוגים: ביקורת נוקבת מצד אחד והערצה מצד שני, בעיקר מצד צעירים שקראו את הטור שלו בענייני לשון במוסף השבועי "משא" של עיתון "למרחב", בחתימת ח. קבלן. הטור פורסם בקביעות בתחילת שנות ה-50' וכונס לספר ששמו כשם הטור: "לשון בני אדם". את המאמרים כינס לספר משה זינגר – מתרגם ואיש לשון אנטי-נורמטיביסטי מבריק, גם הוא בעל טור בעיתון, שלמרבה הצער נפטר בגיל צעיר.

גם חיים בלנק וגם משה זינגר כתבו עברית נאה (זינגר היה גם מתרגם אמן, ותרגומיו לשירי רילקה יעמדו עוד זמן רב). עצם הסגנון המנופה של שניהם מפריך את הרעיון המרכזי שבו תמכו, בדבר מתן חופש מוחלט לעברית הישראלית. כשאתה מטיף בעברית שקולה ומדודה לטובת עברית משולחת רסן, מביא הדבר להרמת גבה. הרי סגנון כתיבה כזה מלמד דווקא על בחירה קפדנית של מילים, על ברירה שקולה של מבנים לשוניים מסוימים והעדפתם על אחרים ועל כך שהכותבים נוטים לארוטיקה לשונית כלפי ניבים וביטויים כבולים המצריכים בקיאות. הם מטיפים לחופשיות מוחלטת, אך מטילים על עצמם עול תורה ומצוות.

כותב טור זה, שהחשיב תמיד את שני האנשים היקרים האלה ורחש להם כבוד, מאמין כי לו היו בלנק וזינגר איתנו כיום, עדים למצב העלוב שאליו הגיעה העברית הישראלית, היו נסוגים מתפיסת החופש המוחלט שלהם ותומכים במאמציה של האקדמיה ללשון לסתום את הפרצות שנבעו בחומה המגנה על המפעל התרבותי הייחודי ששמו תחיית הלשון העברית.