הלאום החרדי והלאום היהודי האחר

יהיו בוודאי מי שיאמרו, שכנגד הפיצול בין החרדים לציונים מעצם מהותן של שתי הקבוצות, עומד כגורם מלכד המוצא הגנטי המשותף. לכך שתי תשובות. ראשית - מקובלים עלי מחקריו של פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב, כפי שפורסמו בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?". לפי מחקרים אלה, מוצאם הגנטי של רבים וטובים מבני העם היהודי הוא מקרב שורה של עמים ועממים אחרים מאזורים שונים סביב הים התיכון, דרום חצי האי ערב, ערבות אוקראינה ועוד. העולה מכך, שרק מיעוטם של היהודים החיים כיום במדינת ישראל הם צאצאים ישירים של עם ישראל המקראי, ושלפי כך הטענה, שלכל חברי הקבוצות השונות של העם היהודי היושב בציון מוצא גנטי משותף, היא קלושה. יש להניח, שבכל אחת מהקבוצות קיים בליל של גנטיקות, כך שכל העניין הופך לחסר משמעות. המצב בפזורה הטרום ציונית היה, ככל הנראה, דומה, ומה שייחד וליכד אז את העם היהודי הייתה הדת. במדינת ישראל, הן לגרסת הציונים והן לגרסת החרדים, הדת שוב אינה גורם מלכד.

שנית - צריך גם לזכור שמוצא גנטי משותף, אפילו אם קיים, לא מחייב בהכרח אחידות לאומית. די אם נזכיר כאן את מדינות חבר העמים הבריטי בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. בשלוש המדינות האחרונות רב מספרם של אלה שהם צאצאים ישירים של הבריטים היושבים בבריטניה, ובכל זאת הלאומים הם נפרדים. המצב דומה לגבי צמד המדינות אוסטריה וגרמניה, שלעמים היושבים בהן יש מידה רבה של מוצא גנטי משותף ואילו הלאומים הם נפרדים. וקיימות דוגמאות נוספות. לכן, אפילו אם לצורך הדיון נקבל את הטענה, שלחרדים ולציונים מוצא גנטי משותף, אין זה בהכרח סותר את התפיסה של שני הלאומים.

לסיכום ניתן לומר, שעל דעת שני הצדדים לא תיתכן כל פשרה והטמעה הדדית בין החרדים לציונים. מדובר למעשה בשתי ישויות דתיות, תרבותיות וחברתיות נפרדות. ליישות היהודית-החרדית יש להתייחס כאל מיעוט לאומי, שבחר לחיות במדינת ישראל, ויש להגדירו כלאום החרדי. לעומתם קיים רוב של אחרים, היישות היהודית-ציונית, ואת היישות הזאת ניתן להגדיר כלאום העברי. יש לשמור על-פי חוק על זכויותיהם של בני הלאום החרדי, בדיוק כשם שחייבים לשמור על זכויותיהם של כל המיעוטים האחרים החיים במדינת ישראל. בה במידה יש להקפיד, ללא רפיסות וחולשת הדעת, על כך, שבני הלאום החרדי, כמוהם כשאר המיעוטים, יקיימו את כל חוקיה של מדינת ישראל, ללא כל סובלנות וסלחנות כלפי הפרות חוק מצד קבוצות או יחידים. הניסיון בארצות אחרות בהן חיים יהודים חרדים מלמד, שכאשר הריבון נחוש ודינה של מלכות הוא דין, החרדים מתרצים ומכבדים את החוק.

פרשת החליצה שתוארה לעיל אינה אלא דוגמה הממחישה את הפערים הדתיים, התרבותיים והמוסריים בין שני הלאומים. אמנם, גם בקרב הלאום העברי יש כאלה המחזיקים במנהגים ובדיני פולחן, שאינם מקובלים על אחרים מבני הלאום. אך אין בניגודים אלה כדי לפגוע בלכידות הציונית, וניתן ליישב אותם בתוך הבית פנימה.

ההשקפה, שהשונות שבין החרדים מתעבי המדינה לכל האחרים היא ללא תקנה, אינה חדשה והיא רוחשת בציבור היהודי בישראל מזה שנים רבות. עם זאת, מספר אירועים שהתרחשו לאחרונה מחדדים את הניגודים בין שתי הקבוצות, ואמורים להבהיר לכל מי שעדיין זקוק לכך, שהבית בוער. כך למשל, לפני חודשים מעטים, אישה חרדית מהשכונה הירושלמית מאה שערים אישפזה את בנה בן השלוש בבית החולים הדסה שבעין כרם, כשהוא סובל מתת-תזונה. הרופאים טיפלו בילד כמיטב יכולתם, בין היתר באמצעות הזנה תוך-ורידית, תוך שהאם שהתה ליד מיטתו במשך שעות רבות מדי יום. חרף הטיפול הרפואי המסור, הורע מצבו של הילד בצורה בולטת, ומשקלו הלך וירד, והדבר עורר פליאה. צילומים במצלמות סמויות גילו, שכל אימת שהצוות הרפואי לא היה בחדר, בעוד האם הייתה שם, נהגה האם להתעלל בילד פיזית ולנתקו מהתקני ההזנה התוך-ורידית. כאשר הגיעה הפרשה לבית המשפט, כראוי במדינת חוק, הופיעו בבית המשפט אנשים רבים משכונת מאה שערים, גברים ונשים, ושיבשו במכוון ובמאורגן את מהלכם התקין של הדיונים. מחוץ לכותלי בית המשפט יידו גברים חרדיים אבנים במשטרה, השליכו על השוטרים חיתולים טעוני שתן וצואה, והבעירו מיכלי אשפה, כל זאת כשהם מטיחים כלפי השוטרים קריאות גנאי כגון נאצים, ופולטים בקולניות רבה את משאלתם לחורבנה של המדינה. הפרשה טרם הסתיימה, אך האירועים עד כה מלמדים בצורה חד-משמעית, שלהשקפתם של החרדים, דין המדינה אינו דין, ואל לה למדינת ישראל להתערב בענייניהם.

ועוד: לפני מספר שבועות החליט ראש עיריית ירושלים, תוך היענות לצרכים של תושבים חילוניים, לפתוח בשבתות חניון ציבורי כלשהו. הדבר, משום מה, לא מצא חן בעיני החרדים, במיוחד בעיני אלו של שכונת מאה שערים, והם דרשו מראש העיר לבטל את ההחלטה. משלא נענו, פנו החרדים לדרך הדיון הציבורי החביבה עליהם, קרי האלימות. "דיון" זה כלל חסימת רחובות וכבישים, יידוי אבנים וחיתולים טעוני שתן וצואה בעוברי אורח ובכוחות המשטרה, קריאות נאצה כלפי השוטרים מהסוג שתוארו בקשר למקרה הקודם, וניסיונות לעשיית שפטים בנהגים תמימים ולא מעורבים. גם כאן המסר החרדי הוא, שאוי ואבוי לו לשליט שלא ייכנע לגחמותיהם. מה שתמוה במיוחד במקרה הזה (בשעתם היו הרבה מקרים קודמים דומים) הוא, שיידוי האבנים וחפצים אחרים, והבאתם למקומות אסטרטגיים שמהם מתכוונים ליידותם, כל אלה נעשו בשבת! הגם שלטענת החרדים המעשים נעשו לשם אכיפת שמירת השבת, הרי אלה כשלעצמם בחזקת חילול שבת בוטה. אין זאת אלא שלהשקפת החרדים, בדומה לפיקוח נפש גם חדוות האלימות דוחה שבת. פרשה זו, בדומה לפרשות דומות רבות שהתרחשו בעבר, ממחישה גם היא, שלשיטתם של החרדים עליונותו של דין הריבון במדינת ישראל לא חלה עליהם, וכי הם מכירים רק בעליונותו של ריבונו של עולם.

הפרשה הבאה מאירת עיניים לעניין מהותו ואופיו התרבותי של העולם החרדי. לפני זמן לא רב הציג עיתונאי הטלוויזיה אמנון לוי, בגדר תוכניתו "שומר מסך", סרט שצולם, ככל הנראה בהסתר, בבית דין של הרב גרוס בבני-ברק, והמראה את ביצועו של הליך חליצה. חובת החליצה נגזרת, כידוע, מדין הייבום והיא חלה כל אימת שהיבם אינו יכול או אינו רוצה לקיים את מצוות הייבום. דינים אלה חוקקו לפני למעלה משלושת אלפים שנה והיו אולי יפים לשעתם. קשה עם זאת להבין, כיצד ניתן עדיין כיום, במאה העשרים ואחת, להחיל דינים ארכאיים אלה. אך מה לנו כי נלין דווקא כאן, שהרי אותה שאלה נשאלת גם לגבי שורה ארוכה מאוד של הלכות ודינים יהודיים אחרים, על פרשנותם ודרך ביצועם.

תמונת ההתרחשויות בבית הדין הרבני בבני-ברק הזכירה במקצת ציורים מימי המהפכה הצרפתית, המראים עם-רב שנאספו בכיכר העיר וצופים בהנאה ובבדיחות הדעת בעריפת ראשים באמצעות הגיליוטינה. בדומה, עשרות רבות של אברכים הצטופפו כאן ביציעים על-מנת לצפות בעליצות בהשפלתה של אלמנה מסכנה וחשוכת ילדים, המבקשת להינשא בשנית. יש לומר כאן, שבמקורה, בעת העתיקה, כוונת טקס הייבום הייתה להשפיל את הגבר סרבן הייבום, אך בפועל כיום, האישה האלמנה היא זו המושפלת, כמיטב תפיסת העולם החרדית. השפלה זו היא ככל הנראה העילה הראשית לנוכחותם ולצהלתם של האברכים הצופים; אומנם לחם לא מחלקים שם, אך שעשועים יש ויש! זירת ההתרחשות מצויה בתחתית היציעים העמוסים באברכים, והנפשות הפועלות כוללות שלושה דיינים, מניין מתפללים, אלמנה וגיס סרבן-ייבום. הראשונים מצויים בזירה מלכתחילה, ואילו שני האחרונים נכנסים בכניסות דרמטיות נפרדות, כל אחד בתזמונו.

בכל שלב משלבי ההתרחשות קורא אב בית הדין הנחיות והוראות לנפשות הפועלות, ובין שלב לשלב אומרים חברי המניין תפילה תוך שהם מתנענעים בחזקה כאחוזי תזזית. בשלב הראשון של הטרגי-קומדיה נקרא סרבן הייבום להיכנס לזירה ומצטווה לעמוד ליד אחד הקירות. משהועמד במקומו, מפשיל סרבן הייבום את המכנס הימני עד למעלה מהברך, חולץ את הנעל הימנית ואת הגרב, ונועל במקומם סנדל ייעודי בסגנון תנ"כי. לסנדל שרוך ארוך אותו כורך הסרבן על שוק רגלו הימנית וקושרו שם. עם סיומו של שלב זה, ולאחר ביצועי ביניים נאותים של אב בית הדין, חבריו הדיינים וחברי המניין, נכנסת האלמנה, מעט מפוחדת, ומוצאת עצמה אישה בודדה בתוך קהל גדול של גברים המתנהלים כעדת זאבים שוחרי טרף.

האברכים הצוהלים, החשים שהדרמה מתקרבת לשיאה, מגבירים את מצהלותיהם. על האלמנה לבצע שתי פעולות: בפעולה הראשונה עליה לחלוץ את סנדלו של הגיס הסרבן מכף רגלו הימנית ולהשליכו למרחק-מה ממנו, ואת זאת היא חייבת לעשות בכוחות עצמה וללא כל עזרה מהגיס. אך זהירות! את התרת הרצועה וחליצת הסנדל חייבת האלמנה לעשות בעמידה ותוך כפיפת גו בלבד, ואסור לה באיסור חמור לכופף תוך כדי כך את ברכיה. הפרת כל אחד מהאיסורים, לאמור כפיפת ברכיים של האלמנה, או עזרה מצד הגיס במהלך חליצת הסנדל, למשל באמצעות רגלו השמאלית, תיחשב לסטייה מהתקן ותחייב להתחיל הכל מבראשית. משהסתיימה חליצת הנעל בהצלחה (פעולה המקנה לכל ההליך את שמו), מגיע תורה של הפעולה השנייה שהיא רגע השיא, הקתרזיס אם תרצו. על האלמנה לירוק לכיוון הגיס, ממש כך. נאמר לי, שבזמנים טובים יותר הייתה האלמנה משליכה את הסנדל על הגיס ויורקת ישירות בפניו, אך ברוך השם, הקידמה והנאורות לא פסחו על בתי הדין הרבניים, וכיום הם מסתפקים בהשלכת הסנדל כמתואר, וביריקה על הרצפה לכיוון הגיס, במסלול דומה לזה של טיל אויר-קרקע. אלא מאי, הקלה והחמרה בצידה. רבנינו אנשי הרוח שוב אינם מסתפקים בסתם יריקה קטנה, במין טיפונת, והם דורשים יריקה משמעותית, עסיסית. ועל-מנת לוודא שלא מרמים אותם, כל שלושת רבני בית הדין רוכנים לאחר ביצוע היריקה אל עבר מצבור הרוק שעל הרצפה, בוחנים את ממדיו ופוסקים לשבט או לחסד. ואכן, אלמנתנו המסכנה צלחה רק בפעם השלישית; שתי יריקותיה הראשונות נמצאו דלות ובלתי ראויות. ואז, בזכות אותה יריקה שלישית, שנמצאה עסיסית ומוצלחת, הוכרזה האלמנה כפנויה לכל גבר (זולת, כמובן, גבר שהוא כהן, שהרי בזכות אותה יריקה מוצלחת, הפכה האישה באחת מאלמנה לגרושה האסורה לכהן), ובא לציון גואל ונאמר אמן. ובלשון בני אדם: גועל נפש!

שלוש פרשיות אלה לקוחות מחיי היום-יום במדינת ישראל, והן ממחישות בעליל, שיש מעט מאוד מהמשותף, אם בכלל, בין המגזר היהודי החרדי האנטי-ציוני, השולל באורח מוחלט את עצם קיומה של המדינה, לבין המגזר היהודי הציוני, כלומר אלה שהמדינה, חרף כל מגרעותיה הזמניות, חשובה ויקרה להם ומנוי וגמור עימם לשמרה. הבחנה זו היא כה עמוקה ומוחלטת, עד כי ברור מפני הדברים ומעומקם, שהמדובר למעשה בשני לאומים שונים. ואכן, גם החרדים סבורים כך. בעיניהם הציונות, שאינה אלא דחיקת הקץ, היא בחזקת אפיקורסות ומינות, ולגבי אלה קובע הרמב"ם בין היתר (לקוח מספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח"):

"אפיקורסים שכופרים בתורה ובנבואה היה מצווה להרגם..."
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל חטאם לעולם ולעולמי עולמים..."
"המינים בישראל אינם כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם!"

רכלבסקי מסביר בספרו, שרוב פוסקי ישראל הלכו בדרך שסלל הרמב"ם, תוך שהם מחמירים עם האפיקורסים והמינים. ועוד הוא אומר שם שככלל, עוצמת הפסקים נגד יהודים שנותנים תוכן אחר ליהדותם היא חריפה ביותר. ומהי הציונות אם לא מתן תוכן אחר ליהדות?