באזכרה במליאת הכנסת לשר ולאלוף רחבעם זאבי ז"ל, במלאות שנתיים להירצחו, עשה שר התחבורה אביגדור ליברמן קשר משולש מרתק בין גנדי, ז'בוטינסקי ו...קרנסקי. מיהו קרנסקי? ספק אם יותר משניים-שלושה ח"כים ידעו. הוא היה מדינאי רוסי, שב-1917 כיהן שלושה וחצי חודשים כראש ממשלה והודח, כי לא ידע לשלוט כראוי במצב ולנהל ביד רמה את העניינים הפנימיים הסבוכים. חולשתו הביאה על רוסיה את המהפכה הבולשביקית.
בעיתון "הארץ", מרס 1920, פירסם ז. ז'בוטינסקי מאמר שכותרתו "שיטת קרנסקי" ובו ביקר שיטת התירוצים שבכוחה חושבים לפתור בעיות. כנראה רצה לרמוז, כי הבריטים והיישוב היהודי מתנהלים בשיטת קרנסקי, אל מול הפורעים הערביים. עובדה: כעבור ימים ספורים הנהיג ז'בוטינסקי את הגנת ירושלים כמו שצריך, לנוכח רפיסותה ואוזלת ידה של המשטרה הבריטית.
מה לקרנסקי, לז'בוטינסקי - ולגנדי? אף הוא, גנדי ז"ל, התנגד לשיטת קרנסקי - הסביר השר ליברמן - ואילו היה היום עימנו, לא היה מחפש תירוצים. הוא היה בעד נקיטת צעדים חד צדדיים, שהם כל כולם לטובת ישראל וביטחונה, כמוהו כז'בוטינסקי. שיעור מעניין נתן אפוא שר התחבורה לכנסת ישראל, כשהוא מצודד מבטו לעבר "תלמידי ראש בית"ר" בסיעת הליכוד.
המאמר "שיטת קרנסקי" אינו מן הידועים של ז'בוטינסקי. הוא אף אינו מופיע בכרכי כתביו. אבל הנה שר בישראל מצטט מתוכו, מסתמך עליו, למרות שעברו 83 שנה מאז נתפרסם מעל דפי "הארץ". עוד הוכחה לכך שלא אפסו בין הפוליטיקאים שלנו יודעי קרוא וציטוט. בכך שוב ניתנה לנו ההזדמנות להיווכח באקטואליותו של זאב ז'בוטינסקי והרלוואנטיות של חלק נכבד בהגותו לימינו אלה ולבעיותינו הקשות.
מבין ההוגים והמנהיגים הציוניים, ז'בוטינסקי הוא ללא ספק המצוטט ביותר במאמרים פובליציסטיים עכשוויים. יש מי שמזכיר את רעיון ההדר שלו, יש מי שמדגיש את הדמוקראטיות שלו, את לחימתו לשוויון הנשים והמיעוטים, ויש המציינים את רעיון הצבאיות שלו. יש מאמרים שלו ורעיונות שלו, הנזכרים שוב ושוב, כמו חמש המ"מין (בנושא הכלכלי-חברתי), "כן, לשבור" (את מונופול ההסתדרות) ו"קיר הברזל" (בתחום המדיני-צבאי).
לא הכל יודעים, משמעות קיר הברזל של ז'בוטינסקי - מהי. בימים אלה מלאו שמונים שנה לפירסומו לראשונה של המאמר המזהיר הזה, שהוא אולי המפורסם ביותר מבין מאות מאמריו. למעשה כל אחד יכול לדלות ממנו רעיונות התואמים את השקפותיו. ז'בוטינסקי מפגין במאמר יחס של כבוד לערבים, תושבי הארץ, וקובע כי כאומה חיה ונושמת, הערבים לא יהיו מוכנים להסכים מרצון למדינה יהודית ולעלייה יהודית. ולכן צריך להציב מולם קיר ברזל, שימנע מהם את האפשרות להתנכל להגשמת השאיפות הלאומיות של העם היהודי.
במושגי ימינו יכול מאן דהוא לחשוב, שבגדר הפרדה מדובר - ולא היא. אין מדובר במכשול הגנה פיסי, אלא בנחישות הרוח העברית להגשים את יעדי הציונות במולדת היהודית, תוך התגברות על ההתנגדות המובנת של ילידי הארץ הערבים ותוך נכונות להגן על ההתיישבות היהודית.
ז'בוטינסקי מדבר על מדינה יהודית משתי גדות הירדן, שהיא זכות לאומית העולה על זכויות של אחרים, שיש להם טריטוריות למכביר, ויחד עם זה לא רק שהוא שולל את רעיון הטראנספר, אלא שמציע לאפשר לערבים שוויון זכויות מלא.
מי שישוב ויקרא את המאמר יוכל לשאוב ממנו תעצומות נפש מול הסדקים שנפערו בקיר הברזל הנפשי של עם ישראל, אחרי 55 שנות עצמאות ואחרי שלוש שנות אינתיפאדה רצחנית. חשוב הדבר קודם כל לאלה המאכלסים את המושבים בכנסת ישראל, ובמיוחד "תלמידי ראש בית"ר", אבל גם לכל מי שהספקות מכרסמים בתוכו, ומוכן לשקול מתוך חולשה את סיפורי הבדים של "הבנות ז'נבה".
אילו גנדי, אוהב הספר והבקיא במורשת הציונית, היה היום בחיים, הוא לבטח היה בין המעצימים את רעיון קיר הברזל לחיזוק עמידת ישראל, קורא לזנוח את שיטת קרנסקי וביילין ומרים על נס את שיטת ז'בוטינסקי. כן, אפילו שז'בוטינסקי היה מתנגד חריף לרעיון "הבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין", כדבריו, של "הרחקת הערבים מארץ-ישראל".
