אתם יודעים מה היא הבעיה הישראלית-ערבית?
תשובה: תמיד דוחים את הפיתרון שלה. התשובה הזאת נהיה לה תוקף ומעמד של תשובה בפני עצמה. כלומר, אחד מהפיתרונות, לדידנו, הוא דחיית הפיתרון למועד אחר, בוטחים בזמן שייעשה את שלו ומפקידים יותר מדי ביטחון "בזמן" וכאילו מדובר ביישות אינטלגנטית על-אנושית שביכולתה לעשות ולהצליח איפה שהאדם כשל. אם אני קורא נכון את "שרון" כאסכולה מדינית, הרי הוא נמנה על האסכולה הזו, ורואה בפיתרון הזה, כפיתרון העדיף על כל פיתרון בר יישום אחר בן זמנינו: תן לזמן לעשות את שלו.
עכשיו, כפי שראו אי-אלו (כולל אותנו ברגע זה) "בזמן" כמקור פיתרון עצמאי לבעיה, ובטעות לדעתי, כך אני מצביע על עצם הפיתרון הזה כבעיה וכמיכשול שעומד כגולם בפני הפיתרון האמיתי ומפריע לו. אני חושב שאינני ממציא שום דבר מהראש ומצביע-מזהה בעיה אמיתית ואינני עושה בזאת מעשה תמהוני: לא אני המצאתי את הבעיה, היא נוצרה לפני.
אם היינו הולכים לפי תוכנית מסוימת, שיכול להיות לה קשר כלשהו ולו הקלוש שבקשרים, "לזמן", אזי היה טעם והיגיון, לבטחונינו זה "בזמן" כיישות מוגדרת שביכולתה להציע לנו ביום מן הימים פיתרון שמתקבל עלינו, ויכול להבטיח את קייומינו.
תוכנית כזו יכולה להיות בצורת "תוכנית להגדלת הילודה" או "תוכנית להבאת עולים" או "תוכנית להתחמשות עתידית מכרעת" ולא הייתי רוצה לחיות בתקופת ביצוע התוכנית האחרונה, אולם, אני לא מבקש ממישהו שיבטיח לי יעילות תוכניות כאלו, אני מבקש לדעת אם הן קיימות, אם יש מישהו מאחורהן שמפעיל אותן שעוקב אחריהן, אני מבקש לדעת אם ישנן.
באין ישות רשמית שאוכל לפנות אליה על-מנת לקבל ממנה תשובה מוגדרת לשאלתי האחרונה, ועל כן, סביר שעליי להסתמך על עצמי גם במקרה זה, ולבקש מיישותי מעצמי תשובה הוגנת והגיונית: אין תוכנית מתאם כזו או אחרת לעתיד. אין לנו תוכנית מוגדרת לעתיד, ולצערי אנו שמים את ביטחונינו בעתיד, כבחור בשמינית שלא בראש שלו לעשות את השיעורים בבית, ומקווה שמחר יהיה גשום, ותהיה תאונת דרכים על-ידי הרחוב המוביל לבית הספר שלו, ושהרחוב ייסגר, ושיהיה בלגן, ושביה"ס ייסגר, ומה טוב אם המורה המסוים לשיעור, יהיה בעצמו מעורב בתאונה... זה יפתור עוד כמה בעיות בסיסיות בדרך...
בוא נעבור כברת דרך ארוכה ביותר, ונניח שהבעיה הזו, "הזמן", היא מאחורינו, וכבר עברנו את השלב הפסיכולוגי הבעייתי הזה בשלום, וינגשנו לפתור את הבעיה, מהו הפיתרון? (תשובה: אין פיתרון! צריך לתת לזמן לעשות את שלו! בדיחה ישנה... ואפילו כבר לא מצחיקה!)
קודם כל, אני חייב להניח הנחה אחת, שתשמש אותי בעתיד הדיון הזה: כל דבר שואף בסופו של דבר אל המקום הטבעי שלו. כלומר, כשאני תופס אבן ומתיר את אחיזתי בה, האבן תיפול לכיוון הרצפה, ולא רק מכוח הגראביזציה, אלא, וזה לא הסבר מדעי אלא הסבר חברתי שיכול לחיות בשלום על-ידי אחיו המדעי, אני האדם התרגלתי לראות את התוצאה הזאת: האבן תמיד תיפול על הרצפה ותשאף אל מקומה הטבעי, וזה הוא זה: הטבע. הטבע האנושי שהתרגלנו אליו, עוזר לנו בהרבה מקרים לצמצם הסתברוייות ולראות את "התשובה" הקרובה ביותר: הטובה ביותר: הטבעית ביותר.
מאז כיתה ו' אם זכרוני לא מטעיני, משכה את תשומת ליבי שיטת פיתרון מסוימת, לבעיות מתמטייות נתונות, ושיטה זו יוצאת ממצב נתון מושלם ורצוי, כהנחה, שאליה פיתרונינו שואף ומייחל.. כלומר אינני צריך להוכיח את 360 מעלות לזווית שלמה של עיגול למשל, אלא לצאת מנקודת הנחה מראש שזווית שלמה = 360 מעלות, כי פשוט כך היא נראת לעין האנושית שלי, כי זוהי כנראה התשובה הנכונה, כי זוהי כנראה התשובה הטבעית שלה, ומהנקודה הזו אני מזנק ומתחיל, לאמת את התשובה, כי הרי זוהי התשובה הטבעית ביותר, וזו לטעמי השיטה הקלה והטובה ביותר, להגיע באמצעותה לפיתרון הדרוש, כי אני נדרש לאמת או להפריך מצב נתון, ולא להמציא אותו.
אנסה ליישם את השיטה המתמטית לעיל על בעיות העולם בכלל ובעייתינו הגדולה בפרט, ובואו נראה מה ייצא לנו - מה נפסיד? מדברים מתמטיקה לא יותר:
המצב הטוב ביותר באזור הוא: חיים זה לצד זה עם שכיננו הפלשתינים, בשלווה בנחת וכמובן גם בשלום; ולא לטעות: "השלום" הוא תוצאה לשלווה ולנחת ולא מטרה בפני עצמה. טעות כזו יכולה לעלות לנו, פשוטו כמשמעו, במחיר של אי-זיהוי מטרה, וכגודל הטעות בזיהוי, כך גודל המחיר שעלינו לשלם אם נטעה; במקביל, נוכל להנות מפרי חוכמת הזיהוי הנכון, אם נשכיל ונדע לזהות נכון.
ערבי ישראל, והמצב הטוב ביותר עבורם ועבור מדינת ישראל הוא, שייחייו בשלווה בתוך המדינה ובהרמוניה עם חוקי המדינה, וגם כאן לא לטעות: לא המיזוג בתוך החברה הוא המטרה, מכיוון שמטרה כזו איננה בת המציאות.
הגיע הזמן בנקודה הזו, לחזור אל ההנחה שפתחתי בה, שאומרת: כל דבר שואף בסופו של דבר אל המקום הטבעי שלו.
נניח כאן, שאנו נמצאים במצב נתון שקראתי לו במצב הטוב ביותר, בו שכינינו הפלשתינים חיים בנחת ובשלווה לצידינו עם הפנים לשגשוג, וגם ערביי ישראל חיים בשלווה בתוך המדינה. האם לא נכון הוא הדבר, שבתנאים נתונים כאלה, השייוך החברתי הטבעי של האדם, ישאף גם למקומו הטבעי?
השייוך החברתי של האדם תמיד קיים בתוך נפש האדם ותמיד - ככל תכונה טבעית ששואפת למקומה הטבעי, תמיד הוא מושך את האדם לכיוונו הטבעי - אך לא תמיד האדם נענה לו, ומסיבות שונות ומשונות, אחת הידועות מתוכן היא, רמת החיים. למשל, אני יכול לראות הרבה אנגולים שחיים בארה"ב כי רמת החיים בארה"ב היא מעל ומעבר של זו באנגולה, אולם, אם נניח שביום מן הימים אנגולה תתקדם קצת לשגשוג כלכלי, ויהיה אפשרי לחיות בה ברמת חיים סבירה ומקובלת, אזי ניתן להניח שבמצב נתון כזה, התכונה של השיוך החברתי הטבעי תפעל ספונטנית כי זה הזמן והמקום המתאימים לה לפעול, וכן ניתן לצפות שהאנגולי הממוצע, לא יתנגד לתכונה הטבעית המופעלת עליו ספונטנית. מה עוד אם אנגולה היתה במרחק של כמה קילומטרים מארה"ב...
ספרד הינה המדינה הכי ענייה (הנחה גסה...) בגוש המדינות המערבי, ומטבע הדברים ניתן להתקל בהרבה ספרדים שחיים בצרפת או באנגליה מתוך הרצון לשאוף לרמת חיים עדיפה על זו שלהם בארץ מוצאם. אמנם, התכונה הזו לשאוף לטוב יותר אינה גורמת לספרד להתרוקן מתושביה, ולא בגלל האמביציה השונה מאחד לשני, אלא בגלל אותה תכונה טבעית שדיברתי עליה לעיל: מקומו הטבעי של הספרדי בספרד, ושל הצרפתי בצרפת, ולכן תמיד ובד"כ הספרדי יימצא במדינתו הטבעית ספרד: זוהי התכונה החברתית החזקה ביותר שפועלת על החברה האנושית, אולם יש לה בעיה: היא, התכונה הזאת, יכולה לפעול אך ורק בתנאי שטח מוגדרים מראש : "יציבות" מינימלית, איזורית כלכלית מדינית ואפילו פוליטית פנימית. בלעדי התנאי הזה היא לא יכולה לפעול ולהתפתח, וגם האדם לא ייענה לה, אם-כי היא תישאר חבויה בתוך האדם ותשמור על מלוא הכוח הטבעי שלה - גם בהעדר התנאים שיאפשרו לה לפעול; וכך תישאר חייה במחתרת ותשמר את כוחה עד אשר תמצא את ההזדמנות הראשונה לפרוץ ולפעול.
כן אני מניח, שבתנאי יציבות מוגדרים ואמיתיים, התכונה הזו תפעל גם על ערבי-ישראל, כפי שאמורה לפעול על ישראלי-העולם, בבוא היום (אינשאללה!). אין סיבה לשלול את ההנחה הזו, כי אין סיבה להתעלם מקייום שייוך חברתי מוגדר לערבי ישראל.
טוב חברים, הגענו לנחלה ולמנוחה (על הנייר) ויש לנו כבר את "המצב הטוב ביותר" על כל תכונותיו ומאפייניו. איך מגיעים אליו?
תשובה: קשה ולא ניתן לעשות מאומה, יש לתת לזמן לעשות את שלו! וההבדל היחיד בין הבדיחה הזו לבין אחותה לעיל, הוא שני הסוגריים החסרים כאן, וגם כי ביקשתי להצחיק אותכם קצת יותר בבדיחה הזו, ולכן העלמתי את הסוגריים... ואם לא צחקתם, סימן שהעניין רציני וכבר לא מצחיק.
ובכן מגיעים לשלב היישום, ואני מוכן ומזומן לפתור את הכל, מהיכן מתחילים:
קודם כל, הייתי תופס חתיכת נייר, ורושם עליה את הנוסחה שהגעתי אליה לעיל: "המצב הטוב ביותר". זוהי, יש להדגיש שוב, הנוסחה היחידה שבנמצא - לא רק הטובה ביותר, ומכן יש לרשום אותה כפי שעושים לגבי כל נוסחה קבועה וחשובה בביה"ס, ותנאי בל יעבור להצלחתה הוא, לא לסטות מקווי המתאר שלה ימינה או שמאלה, אפילו לא בסנטימטר אחד.
עכשיו, יש לי עשרה שקלים חדשים בכיס, ורק עכשיו סיימתי לרשום את הנוסחה ועלי להתחיל בשלב היישום, איך אשקיע את 10 הש"ח? תשובה: ולפי הגיון גס אך נכון וכן, אקנה בשקל אחד לחם לאכול, ואשקיע את התשעה שקלים הנותרים ביישום המעשי לנוסחה. זה לא אומר שאת התשעה שקלים האלה עלי להעבירם היום לשכניי הפלשתינים בשביל לפתוח מפעלים ולשגשג, יתכן שבתשעה שקלים האלו יהיה עלי לקנות תחמושת ולהלחם על-מנת להוציא את העשבים הרעים אצל השכן, כשלב מקדים וחיוני להתקדם בנוסחה שלי, ורק אז כאשר השטח אצל השכן נקי מעשב שוטה ורע, יתאפשר השלב של ההשקעה הישירה בשטח, ותמיד זה יישאר נכון: ככל שהשלב של ההשקעה הישירה יקדים ויבוא, ככל שההתקדמות לעבר הנוסחה המושלמת יתקרב, והרי זוהי מטרתי שאני מתקדם לעברה.
אך לפני זה או זה, לפני שאשקיע במלחמה או במפעלים, אודיע לעולם על פרטי תוכניתי, ואגלה לעיני כל את כל סודות הנוסחה שהגעתי אליה ושאני הולך עליה הלכה למעשה. וזאת מתוך שתי סיבות עיקרייות:
א' - כדאי לי שהמשחק יהיה על השולחן, ושהקלפים, כמו שאומרים, יהיו פתוחים. זאת כי מותר לי להניח שישנם גופים בעלי אינטרס מנוגד לתכלית מטרתי, ואופי המשחק הפתוח שהיצעתי, יקשה עליהם להתנגד לי, גם יקל עלי להלחם בהם.
מותר לי להניח, שהמשטר הסורי למשל, ניזון דווקא מאי-היציבות האיזורית, ולעומת זאת ייציבות עלולה לסכן את קייום משטרו. מותר לי להניח ישירות ובלי להתחשב בכללי הנימוס המקובלים, שהסכסוך הערבי הישראלי הוא אחד העמודים הבסיסיים שנשען עליו שליט דיקטטורי עם משטר דיקטטורי (ערבי), שאין לו אינטרס ישיר להסיט את תשומת לב אזרחיו "השלווים" לבעיות פנימייות חמורות, ולוותר על שקט תעשייתי מרצון, ואפילו במחיר של יציבות ושיגשוג מפה אזורית קטנה שתופסים את שיטחה הישראלים והפלשתינים.
מותר לי גם להניח הימצאות אותם האינטרסים הלא תמימים, במתכונת זו או אחרת, כפי שבאו לידי ביטוי "בדוגמה" של המשטר הסורי, אך הפעם עלולים להמצא בצד הפשתטיני!
מותר לי כאמור להניח כל הנחה שעולה על רוחי, ולהתגונן מפניה כאילו והייתה ממשית, וכזכור, ההתגוננות הטובה ביותר היא, שהמשחק! הזה והפעם יהיה פתוח , על השולחן, לעיני כל העולם, ולעיני שני העמים השותפים מטבעם למשחק.
ב' - כמו בייחסים האישיים, גם בחברה, גם בעולם, וגם בכל מקום, להצלחה הרבה אבות והכישלון יתום. הנטייה הזו "למשוך" הרבה אבות לאימוץ ההצלחה, יכולה להיות גם נטייתם של מדינות שונות ומשונות. מה עוד וכן ישנם אינטרסים ברורים של מספר מדינות בעולם שתהיה באזור הקטן הזה יציבות; ואם כן מדוע לא לעודד אותם להיות צדיקים, ומה זה משנה לנו אם נטייתם - לאימוץ ההצלחה, הינה נטייה מסולפת ולמראית העין שמהולה באינטרסים מוגדרים, או כמו שאומרים, היישנה אם מקור הדבר הוא שינאת המן או אהבת מרדכי?
חבר'ה, התקופה האחרונה הוכיחה לנו מספר נקודות, שכדאי לנו להתעכב עליהן, לבחון אותן, ולא לעבור עליהן בדרך המלך:
אסד (האב), וברגע האחרון, דחה את היד שהושיטו לו, ותסכימו איתי, שישנה מוזרות מה בעצם הפעולה, שחורגת מהכמה עשרות מטרים שהפרידו אז בין ההסכם לבין הזכות לשכשך את הרגליים בנקודה מסוימת בכנרת! טעות היא לחשוב, שפעולת הדחייה הזו, מצביעה בלבד על עקשנות גרידא במשא-ומתן... פעולת הדחייה הזו, סותרת בבירור תכונה אנושית של כל בן-אנוש שחוזר אליו דבר יקר ומחבק אותו ומלטף אותו ואפילו עם שינויים מסויימים..
ניתן וניתן ליישם את ליקחי "הסתירה" הזאת גם על ערפאת ורשותו, ואף לשאול בקול ברור וכן: מדוע הסתירה? מה הוא מקורה? מי הם הנהנים ישירות ממנה? ועל כל פנים, מדוע עלינו לשאול שאלות כאלו לעצמינו, ולא לשתף בהן את כל העולם?
התקופה האחרונה גם מלמדת אותנו, ומעבר לאינטרסים לא מוגדרים ונסתרים כאלו או אחרים, על בעיה של הגדרת מטרה אצל שכינינו, וברמה הבסיסית ביותר: מהו בידיוק מבוקשכם? תגדירו אותו! הרי גם הם יודעים, שזכות השיבה היא לא מוגדרת ומעומעמת, ולו כי הם ואנחנו שותפים לדיעה, שהדבר יגרום לזריקת הישראלים לים, ובזה אינם מודים בפה מלא, כשם שחלק לא מבוטל "מאנשינו", איננו מודה בפה מלא בגירוש הערבים מעריהם, ואף גינדי הי"ד לא התכוון לרוקן את עזה ולהתיישב במקומם... כלומר, תכלית המשחק אינה ברורה גם כלי המשחק אינם ברורים, וכדאי לנו ולהם, באמת ובתמים, שכל מהלכי המשחק יתנהלו מעל השולחן עם קלפים פתוחים לכל מי שברצונו לראות אותם. למה לנו להציץ אחד בקלפי השני, לנחש-לטעות-או לאמת? למה שלא נסתכל האחד בעיני השני ומאותו גובה? מאותו גובה אנושי, מאותה ציפייה אנושית, מאותה שאיפה אנושית.. הרי יש לנו הרבה והרבה מאוד במשותף: ככלות הכל אנו בני אדם - והאמן לי שזה חידוש, אם נעכל את ההתפתחויות האחרונות... אנו גם שכנים, יש מי שאומר שאנו גם בני דודים.
ולסיכום ראשוני גולמי: חכמים ממני הציעו את הנוסחה לעיל, ואף זכתה, הנוסחה, לתמיכה מסוימת ואירופאית במיוחד, ואפילו התחילו בביצועה המעשי, בצורת הסיוע הכלכלי שהועבר לידי הרשות עם משמר כבוד... אולם, התוכנית הזו על הסיוע הכספי שהושקע בה נחלה כישלון צורם, כי היתה חובבנית למדי, ולא עמד מאחוריה קו מיתאר מדיני מוגדר עם מעקב ועוקב רציני... ואולי השימוש "האחר" שנעשה בכספי הסיוע - לצורכי חימוש למשל, או לצורכי עוד סוג של "חימוש" שמופעל בדרך כלל על כיסם האישי של אנשים, תרם את תרומתו לכישלון ולבזבוז כספי הסיוע.
אינני בעד סיוע לאויב היום, בכל צורה שהיא, כן אני בעד התוויית תוכנית אמיתית שהבסיס שלה ולא אחר "הנוסחה" שתיארתי לעיל, שהאויב שלי לא ייהנה ממנה, אבל השכן שלי כן ייהנה ממנה. כן עלי לידעו בתוכניתי. כן עלי להסביר לו ולהעביר לו, לשכן הפלשתיני, את המסר באופן כן וברור, שלא משתמע לשני מובנים:
אני רוצה לחיות על-ידך בשלום. אני יודע שלשם כך עליך לחיות בשקט ובשלווה ואדם רעב לא יכול להיות שלב ושקט. אדם בלי תקווה לעתיד כלכלי יציב, אין לו איך לשגשג, ותקוותו לשגשוג תיקבר במהירות. לא רק שאני יודע את כל זה, אלא אני מצביע על נכונות אמיתית לעזור לך בלעלות על אם הדרך. ככל שיידי תשיג.
יחד עם זאת, אינני עיוור. יודע אני שישנו מי שיתנגד לתוכניתי ומסיבותיו שלו... אני יודע שיהיה מי שיכשיל אותה. אני בטוח שיהיה מי שיישתמש בה בצורה הצינית והאירונית ביותר; וכנגדם, כנגד כל אלו המתנגדים והמכשילים, אלחם. זוהי מלחמתי בנתיים ואני הולך להלחם נגדם, עד אשר אשיג את השכן שילחם לידי יד ביד כנגדם; ואז רק אז נתחיל בשלב השני של השלמת הנוסחה. כאשר אהיה בטוח בשני דברים עיקר! יים שאין בכוונתי להתעלם מהם, ולבטח לא לוותר עליהם:
1- אימון מצידך בכנותי.
2- ויתור אמיתי ומרצון, על כל שימוש ציני בתוכניתי.
