בית המשפט העליון של ארה"ב החזיר (יום ה', 27.6.19) לערכאה הדיונית את השאלה האם ניתן יהיה לכלול שאלת אזרחות במיפקד האוכלוסין הקרוב של ארה"ב שיתקיים בשנה הבא. המשמעות היא, כי כרגע השאלה פסולה - ולא בטוח שתהיה הכרעה סופית שתאפשר אותה, עד למועד בו יש להדפיס את השאלונים.
המיפקד מתקיים אחת לעשר שנים, ועל פיו נקבעים מספר הנציגים של כל מדינה בבית הנבחרים ובאלקטורים הבוחרים את הנשיא. החוקה מחייבת לספור את התושבים, ואינה אומרת האם הכוונה רק לאזרחי ארה"ב או לכל המתגוררים בה. ממשל טראמפ ביקש שטפסי המיפקד יכללו את השאלה האם המשיב עליהם הוא אזרח ארה"ב. הערכות מוקדמות צפו, כי הדבר יוביל לכך ש-6.5 מיליון מהגרים שאינם אזרחים לא ישתתפו במיפקד, וכי גריעתם מהחישוב תפגע בעיקר בדמוקרטים.
פסק הדין ניתן ברוב של חמישה מול ארבעה, כאשר הנשיא ג'ון רוברטס (הנחשב לשמרן) מצטרף לארבעת השופטים הליברליים ואף כותב את דעת הרוב. הוא אומר, כי שר המסחר,
וילבור רוס (הממונה על המיפקד), לא נתן הסבר מניח את הדעת להוספת שאלת האזרחות. לכן, יש להחזיר את התיק לערכאה הדיונית ולאפשר לממשל לתת הסבר טוב יותר. רוברטס לא הכריע בסוגיה לגופה, וסביר להניח שהעליון יידרש בקרוב לתת הכרעה שכזאת.
רוברטס אומר, כי פקידי הרשות המבצעת חייבים לתת "הנמקה אמיתית לכל החלטה חשובה, הנמקה שתוכל להיבחן בידי בתי המשפט והציבור. אשרור של הנמקות מלאכותיות יחתור תחת תכלית זו. אם ביקורת שיפוטית אמורה להיות יותר מאשר טכס ריק מתוכן, על בית המשפט לדרוש משהו טוב יותר מאשר ההסבר שניתן לפעולה שננקטה במקרה זה". נימוקו של רוס להחלטה היה, שהיא נובעת אך ורק מן הרצון לקיים את החוק המחייב להעניק ייצוג הוגן למיעוטים. שלושה שופטים פדרליים קבעו, כי מדובר בנימוק חסר כנות.
רוברטס אומר גם הוא, כי הראיות מלמדות שהבטחת זכויות המיעוטים מילאה תפקיד שולי בלבד בתהליך קבלת ההחלטות. רוס התאמץ למצוא הסבר הגיוני להוספת השאלה, אומר רוברטס. "השר היה נחוש בדעתו להוסיף את שאלת האזרחות מאז שנכנס לתפקידו. הוא הורה לצוותו לוודא שזה ייעשה, התקשר אישית לשר המשפטים כדי לשאול האם משרדו יתמוך בו - והחל לדבר על חוק השוויון בהצבעה רק בשלב מאוחר של התהליך. הראיות מספרות סיפור שאינו עולה בקנה אחד עם ההסבר שנתן השר להחלטתו". השופטים רות בדר-גינזבורג, סטיבן ברייר, סוניה סוטומאיור ואלנה קגן הסכימו עם רוברטס.
את דעת המיעוט של השופטים השמרנים הוביל השופט קלרנס תומס. לדבריו, הרוב עשה דבר חסר תקדים: "בפעם הראשונה, בית המשפט מבטל החלטה של הרשות המבצעת רק משום שהוא מטיל בספק את כנות ההסבר שלה בנוגע למניעיה". לדבריו, בית המשפט צריך לאפשר לרשות המבצעת ליהנות מן הספק. תומס גם הזהיר מפני השלכותיה של החלטת הרוב: הצפת בתי המשפט בתביעות נגד החלטות הרשות המבצעת. השופטים סמואל אליטו, ניל גורסוץ' וברט קוואנו הסכימו עם תומס.
בפסק דין פוליטי חשוב נוסף שפרסם אתמול קבע בית המשפט העליון, כי ניתן להביא בחשבון שיקולים פוליטיים בעת שרטוט איזורי הבחירה בתוך המדינה. רוברטס כתב את דעת הרוב גם בפסק דין זה, בו התייצב בצד השמרני של בית המשפט מול ארבעת השופטים הליברליים. החלטה זו סוגרת את הדלת בפני עתירות נוספות בנושא.
מזה מאות שנים מנצלות המפלגות השולטות במדינות השונות את שליטתן, כדי לשרטט את גבולות המחוזות - לעיתים בצורה משונה מאוד מבחינה גאוגרפית - כך שיועילו להן ויזיקו למפלגה היריבה. כך למשל, ניתן לגרום למצב בו מצביעים אפרו-אמריקניים יהיו הרוב במחוז מסוים ומיעוט במחוז אחר; אפרו-אמריקנים מצביעים בשיעור גבוה יותר לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים. בשנים האחרונות, בהן הרפובליקנים שולטים ברוב משמעותי של המדינות, הם המרוויחים העיקריים מנוהג זה.
בפסק דינו אומר רוברטס, כי מנסחי החוקה הבינו שהפוליטיקה תמלא תפקיד בקביעת גבולות המחוזות, כאשר הפקידו מלאכה זו בידי פוליטיקאים - המחוקקים במדינות. השופטים אינם רשאים להוות ערכאת ערעור על החלטות אלו של הפוליטיקאים, הוא קובע. מדובר בסוגיה שאינה בסמכותה של מערכת המשפט הפדרלית. בפסק דין זה הצטרפו תומס, אליטו, גורסוץ' וקוואנו לרוברסט, מול דעת המיעוט של ברייר, בדר-גינזבורג, קגן וסוטומאיור.
