בית המשפט העליון, בהרכב הנשיא אהרן ברק והשופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי, קיבל היום (יום ה', 4.3.04) את ערעור הוצאת שוקן, המוציאה לאור של עיתון "העיר" והעיתונאים אמנון רבי (שהיה העורך בפועל של "העיר"), שאול ביבי (עורך מדור הספורט של "העיר") ואיתן בקרמן על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שחייב את המערערים לשלם חצי מיליון ש"ח ללוני הרציקוביץ בשל פרסום לשון הרע.
חילופי מהלומות מילוליות
תחילת הפרשה בחודש אוגוסט 1999, בציטוט שפרסם מדור הספורט של ידיעות אחרונות מפיו של הרציקוביץ - הבעלים של קבוצת ישפאר וקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב - תחת הכותרת "גילוי דעת נגד התקשורת". לפי המצוטט, השתלח הרציקוביץ קשות בציבור העיתונאים ואמר כי "כל אימת שמתגלית בעיה, אנשי תקשורת יוצאים כמו עכברים ומפיצים רעל ושטנה לכל עבר, תוך הסתה שיטתית של אוהדים, בכללם הרבה בני נוער".
בתגובה לדבריו של הרציקוביץ, פרסם איתן בקרמן במדור הספורט של "העיר" מאמר ביקורת בוטה במיוחד נגד הרציקוביץ. במאמר השווה בקרמן את הרציקוביץ ללורד בריטי, שהסתבך בשערוריית מין, ותיאר תהליך שעבר, כביכול, על אותו "לורד", במהלכו החל הלורד להזיע, להשמיע "קולות הזויים" ולמלמל "דברים אודות עכברים ורעל, ובני נוער, ותקשורת, ושטנה והסתה ועוד מיני כאלה.
"אם רק אלו היו פני הדברים", כתב בקרמן, "ייתכן שהיו נשכחים במהרה, ואולם אותו חזיון קיץ מוזר הפך למעשה קסמים ממש. בעוד הלורד מגלגל על פיו את המילים, החלו לפתע אזניו לגדול ולהתעקל ומישבנו החל לצמוח זנב ארוך כחבל ולא חלף זמן רב עד שהלורד כולו הפך למין עכבר ענק שעיר וחום. ולא רק זאת אלא שהיה הלורד עכבר משוטט בעיר מקושט בחליפתו המהודרת והיה ניגש אל התושבים, ובמיוחד אל הנערים הצעירים ולוחש על אזנם דברים אודות בעלי מקצוע בעירם. דברי רעל היו אלה, דברים מכוערים שהניר לא יכירם, והצופים בלורד ובמעלליו תמהו בשנית לעצמם: הלורד הוא עכבר, עכבר פחים בחליפה, ואיך זה, כסילים שכמונו לא הבחנו בכך מעולם".
בתגובה לדברים הגיש הרציקוביץ, באמצעות עוה"ד איתן ארז ויואב בן פורת, תביעת לשון הרע נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב. המערערים טענו כי הכתבה פורסמה כתגובה הולמת לידיעה, וכי מדובר ב"מאמר פובליציסטי" וב"ענייני סגנון וטעם", בהם לא ראוי כי בית המשפט יתערב. לחילופין טענו להתקיימות הגנת תום הלב.
המחוזי: "דברי בלע, השמצה והכפשה"
השופט אמנון סטרשנוב קיבל את תביעתו של הרציקוביץ. הוא קבע כי המאמר מהווה פרסום לשון הרע. נפסק כי אין מדובר בביקורת לגיטימית או הבעת דעה אלא ב"דברי בלע, השמצה והכפשה כנגד התובע, וזאת כ'מסע נקם' מתוכנן ומבוצע היטב..". כמו כן קבע סטרשנוב, כי ההקבלה בין ה"לורד" שהסתבך בשערוריה מינית לבין הרציקוביץ היא הבחנה סמנטית דקדקנית. לפי פסק הדין, לא עמדה למערערים הגנת תום הלב, ודברי הרציקוביץ נאמרו שלא לציטוט, ולא הייתה כוונה שיפורסמו. בבוחנו את שיעור הנזק המגיע להרציקוביץ, קבע בית המשפט, כי לאור היותו של הרציקוביץ אישיות ציבורית מוכרת ולאור חומרת הפגיעה שעולה מן הכתבה, יש לפסוק סכום פיצויים ניכר. הפיצוי, בסך 500,000 שקלים, נפסק בגין הפגיעה והנזק "שנגרמו או העלולים להגרם לתובע".
ערעור: "מדובר באלגוריה או בקריקטורה במילים"
על פסק הדין הגישו רשת שוקן, אמנון רבי, שאול ביבי ואיתן בקרמן ערעור לבית המשפט העליון. המערערים טענו, כי במשטר דמוקרטי אין להגביל ביטוי, שכל כולו עוסק בענייני "סגנון וטעם", ואשר פורסם במסגרת מדור סאטירי. לטענתם, יש להותיר מקום להבעת דעה תקיפה, ואף לדברים אשר נראים לבית המשפט כחוסר טעם. הם הוסיפו טענו, כי למעשה מדובר באלגוריה או בקריקטורה במילים, ובהתאם לכך יש לפרש את המאמר, תוך מתן הגנה מקסימלית לחופש הביטוי.
שנית, טענו המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בהבנת המאמר. לטענתם, המאמר אינו מייחסת להרציקוביץ כל שערורייה מינית, וזאת בהתאם לסטנדרט של הקורא הסביר. שלישית, טענו, בית המשפט המחוזי החיל אמות מידה שונות בבחינת הידיעה מפי הרציקוביץ, אל מול המאמר שפורסם על-ידם. לטענתם, הרציקוביץ הוא זה שטבע את השימוש ב"מוטיב העכבר", וכעת אין ביכולתו להלין על השימוש בו. רביעית, הרציקוביץ הוא אישיות ציבורית, ועל כן, עליו להיות נכון יותר לספוג בקורת. ולבסוף, טענו המערערים נגד גובה הפיצוי שנפסק.
הרציקוביץ טען בתשובתו לערעור, כי המאמר אינו עוסק בשאלות של סגנון אלא בשאלות של הגינות אלמנטרית. התיאורים הנפרשים בכתבה אינם הבעת דעה גרידא, והם עלולים להיתפס בעיני האדם הסביר כמציגים עובדות. שנית, טען הרציקוביץ, שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר. הרציקוביץ גם טען כי הפיצוי שנפסק תואם את המטרות המקובלות בפיצוי בגין לשון הרע.
מותר ואסור בדימוי אדם לבעל חיים
בפסק הדין העיקרי, שנכתב על-ידי אהרן ברק, מתייחס ברק בהרחבה לצורך לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכותו של אדם לכבוד ולהגנה על שמו הטוב.
"הרקע לכתבה", מציין ברק, "היא התבטאותו של הרציקוביץ, המדמה את העיתונאים המסקרים את תחום הספורט לעכברים. הכתבה היא הבעת דעה חריפה ובוטה על התבטאות זו, הנוקטת דרך משל, לפיה בהתבטאותו הפך הרציקוביץ למה שיצא נגדו. ברי כי הכתבה לא מתיימרת להציג עובדות. למרות מקצת טענות הרציקוביץ, נהיר, לפי לשון הטקסט, מבנה חלוקת הפסקאות והרקע לכתבה, כי קורא סביר לא ייחס להרציקוביץ את אותן סצנות מיניות המיוחסות ללורדים. על כן, הכתבה משתייכת באופן כללי לפרסומים שהם הבעת דעה. הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפרסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית".
"מבחינה פרשנית", מוסיף ברק, "המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של 'שוק רעיונות' חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי. מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות... החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון הקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי".
יחד עם זאת, מדגיש ברק, לצד משקלו של חופש הביטוי יש לזכור שגם ביטוי סטירי עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. לדבריו, "אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז'אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב". והוא מביא דוגמא: "דימוי אדם כחיה, באופן שאינו מהווה משל לתכונותיו האנושיות, אלא בצורה המכוונת להפשיטו מהוויתו האנושית, הינו פוגעני ובלתי נסבל".
המאמר "על הגבול הדק שבין ביקורת מוגנת להשמצות פרועות"
ברק מציין, כי בעת ניתוח פרסום לצורך הכרעה בשאלה האם הוא כולל לשון הרע, יש לעמוד כשלב ראשון על מובנו של הביטוי, או כלשונו "יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, קובע ברק, זו משימה מורכבת. "מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו המטאפורי... לכן, יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע".
בשלב שני, קובע ברק, יש לברר האם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו, הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי", הוא מציין ומוסיף כי "ניתן להרחיב סטנדרט זה, ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי".
ביחס למאמרו של בקרמן קובע ברק, כי הוא מעורר קשיים היות שהוא מצוי על הגבול הדק שבין ביקורת מוגנת לבין השמצות פרועות. "התיאורים, הממלאים את הכתבה, לרבות 'ההתייחסות הכללית' ללורדים, הינם בוטים וקיצוניים. יתר על כן, דימויו של אדם כעכבר מעורר אצל הקורא הסביר תחושות דחייה וגועל" קובע ברק. "הכותב לא הסתפק בביסוס עמדתו כנגד הרציקוביץ ובהצגתו והמחשתו של המשל. הכתבה מתארת לפרטי פרטים את הפיכתו של הרציקוביץ לחיית ביבים ומאריכה בתיאורים אשר מעצימים את אותן תחושות קשות. השאלה המרכזית היא כיצד יש לפרש את הכתבה: האם מדובר בסאטירה המעוררת דיון ציבורי או שמא מדובר בהעלבות גרידא?".
"הדימוי לא נועד להציג את הרציקוביץ כעכבר"
לדברי ברק, "התיאורים הציורים הרבים בכתבה מעוררים תחושה קשה לפיה הכתבה כיוונה להשפיל ולבזות את הרציקוביץ. לא זו היא מהותה של סאטירה. סאטירה, בדרכה הבוטה והמתגרה, מטרתה לעורר דיון; להתסיס בכדי להניח עניין ציבורי על סדר היום", אך למרות קביעה זו, הוא כותב, "השתכנעתי כי הדימוי לא נועד להפשיט את הרציקוביץ ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר. מקובל עלי כי מוטיב העכבר נועד לשמש כאמצעי אמנותי הבא להדגים כיצד הרציקוביץ הפך (או למעשה תמיד היה) למה שהוא יצא נגדו. הוא אינו לורד, המקפיד על התנהגות הולמת בעולם הספורט; להיפך, הוא כאחד המכפישים והמתלהמים".
ברק גם מציין, כי לאחר שהרציקוביץ עצמו עשה שימוש ב"מוטיב העכבר", הוא אינו יכול להלין על השימוש באותו מוטיב על-ידי אחרים. "האדם הסביר", הוא קובע, "לא יראה בביטוי כביטוי פוגע שכן נהיר מההקשר, מכותרות הכתבה ומאופן סיומה כי הביטוי אינו עומד בפני עצמו, ויש להבינו לאור התנהגות הנפגע. יתר על כן, יש לראות בהרציקוביץ דמות ציבורית ככל שהדברים נוגעים לדיון הציבורי שהתעורר בעקבות פרסום הידיעה מפיו. הידיעה עוררה, למעשה, דיון בשאלת סיקור עיתונאי של תחום הספורט. הרציקוביץ אינו דמות זרה לזירה התקשורתית והוא נמצא במרכזו של דיון ציבורי וסיקור עיתונאי פעמים רבות. על כן, משעורר דיון ציבורי הפך הרציקוביץ לדמות ציבורית בקשר לעניין נשוא הדיון".
לאור זאת, קובע ברק, אין בדברים שפורסמו ב"העיר" נגד הרציקוביץ משום לשון הרע - ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל.
את המערערים ייצגו עורכי הדין מיבי מוזר ושירה בריק.
הרציקוביץ: בית המשפט נתן "אור ירוק" לפגיעה
בכבודו של כל אדם בישראל; אשקול לעתור לדיון נוסף
בתגובה לפסק הדין אמר היום לוני הרציקוביץ כי "פסק דינו של בית המשפט העליון חייב להדיר שינה מעיניו של כל אדם בישראל אשר כבוד האדם חשוב לו, בין אם מדובר באיש ציבור ובין אם לאו". לדבריו, "בית המשפט העליון נתן היום למעשה 'אור ירוק' לפגוע בכבודו של כל אדם בישראל ולרמוס את שמו הטוב תחת אמתלא של 'סאטירה', 'אלגוריה' ו'פובליציזם'".
הרציקוביץ הוסיף כי פסק דינו של בית המשפט העליון "הופך את שמו של אדם להפקר ומרשה לכל עיתונאי לכתוב ככל העולה על רוחו. פסק הדין מתיר כל רסן מן העיתונות ומאפשר לה לרדת לרמת הטבלואידים האנגליים ולהדפיס ביטויים והשמצות הלקוחים משפת הרחוב. לדאבוני, פסק הדין הפך את חוק איסור לשון הרע ל'אות מתה' והוכיח פעם נוספת כי אין מחסום בפני הכוח של אמצעי התקשורת בארץ. אני בודק באמצעות פרקליטי, עו"ד איתן ארז, את האפשרות לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב של 7 שופטים עקב החשיבות העקרונית של הסוגייה".
ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
