ברשומה זו אשתדל לעמוד בשתי מטרות במקביל:
- לנסות לענות על השאלה המוצגת בכותרת
- להעלות ספק לגבי המחקרים המשתמשים במדדים כמותיים במערכת החינוך.
פרופ' יוסי שביט והחוקרת כרמל בלנק
מאוניברסיטת תל אביב טוענים כי הצפיפות בכיתות, שכר המורים הנמוך והפערים הכלכליים הם המשפיעים על הישגי התלמידים, בעוד למשמעת התלמידים בישראל השפעה מעטה על הישגיהם בלימודים.
דוח מקינזי, האורים והתומים של ראש הממשלה, טוען טענה הפוכה: את ההישגים ניתן לייחס לשיפור בסטטוס וכן לשיפור ההוראה, בעוד שהצפיפות בכיתה "לא משפיעה כמעט כלל על תוצאות התלמידים, מלבד בגילאים מאד נמוכים". גם "שכר טוב הוא לא בהכרח המרכיב הכי חשוב ומשמעותי למוטיבציה של המורים. מחקרים מראים כי רוב האנשים שעומדים להיות מורים עושים זאת מטעמים אידיאולוגים".
למי להאמין?
ואולי להקשיב לרחשי לבי, לניסיון שלי, להתרשמויות שלי? נכון, זה לא מדיד, לכאורה גם לא אמין, אך האם לא צריך להתייחס בספקנות גם למחקרים המנסים לכמת נושאי חינוך?
משמעת - האם אפשר לכמת אותה? ואיך אפשר לבודד אותה משאר הגורמים? תוצאות המחקר אומרות ש"גם עלייה ניכרת ברמת המשמעת בבתיה"ס בישראל לא תשפר את ההישגים". האומנם?! מהי בכלל משמעת?
האם להתייחס לגורמים בלתי מדידים הקשורים למשמעת עצמית - שקדנות, מוטיבציה ללמוד, הקשבה, צייתנות, או לגורמים מדידים כמו איחורים והיעדרויות? האם דווקא "מדד האלימות" הוא המדד למשמעת המשפיעה על ההישגים בלימודים? ובאיזו מידה אפשר להתבסס על "מידע מתלמידים, מורים ומנהלים על סוגים שונים של בעיות משמעת ואלימות" כפי שעשה המחקר?
כל מורה מנוסה מכיר את הקושי לתת ציון התנהגות ועד כמה הוא סובייקטיבי. ציון זה הוא יחסי לסביבה - ילד שנחשב פטפטן ומפריע בכיתה אחת, שקטה, ייחשב ממושמע בכיתה אחרת "מופרעת". על אחת כמה וכמה השוואת מידע מילדים בחברה אחת השונה מהשנייה. גם הדיווחים של המנהלים והמורים בהם נעזר המחקר, לא בהכרח אובייקטיביים. האם לא ייתכן שמנהל יעדן את התשובות, אפילו בצורה בלתי מודעת? הרי לא נעים להציג את בית ספרך כבית ספר אלים... כל בית ספר שונה ממשנהו ועל כן המדגם לא הומוגני והמחקר בעייתי.
ואלימות? האם היא גורם או אולי פועל יוצא של העדר ההישגים והכישלון של תלמיד מתוסכל, משום שלא עמד בשאיפות של החברה? אם זה משום שנותב למסלול שלא מתאים לו (אפרופו העדר חינוך מקצועי) ואם זה משום שהוא חסר מוטיבציה פנימית, משמעת עצמית, או האם העדר גבולות גרמו לאלימות?
מוטיבציה פנימית, משמעת עצמית, אחריות ושקדנות - הם בין הגורמים העיקריים המשפיעים לדעתי על ההישגים. אלה נובעים מאופיו של התלמיד ומסתייעים בהורים, בחברים, בחברה וגם במשרד החינוך. סביבה השואפת להישגיות, תחרותיות, זו הרואה בהישגים הלימודים יעד שיש לשאוף אליו, פחות ותרנית ויותר דורשת, מדיניות הרואה בצד הזכויות גם חובות, כל אלו משפיעים על המוטיבציה של התלמיד להצליח ולהגיע להישגים.
הצפיפות - כאמור, יש סתירה בין המחקר של שביט ובלנק לבין דוח מקינזי באשר לחשיבותה. צפיפות רבה משנה את ה"אוירה הלימודית" בכיתה. השאלה האם היא ניתנת למדידה? האם היכולת של התלמיד הבודד לשאול שאלות ולחילופין המוכנות של המורה להקשיב ולענות להן, נפגמת מהצפיפות ועד כמה "נבלע" התלמיד הבודד בתוך כתה צפופה?
לדעתי צפיפות משפיעה על המשמעת, על ההקשבה, על הספק החומר ואפילו על האלימות וכפועל יוצא על ההישגים. ישנן אומנם מדינות במזרח בהן הצפיפות גבוהה ולמרות זאת ההישגים גבוהים, אלא ששם המנטליות שונה.
המעמד של המורה ושכרו - המעמד קשור ליחס למבוגר, להורה, למתן כבוד לזולת, ליחסה של החברה להוראה ולמורים. חשובה גם שביעות רצון של המורה מעבודתו, המושפעת גם ממניעים אידיאולוגיים, אבל גם קשורה לשכר, לסביבה הפיזית בה הוא עובד, לסמכויות המוענקות לו וגם למעמד שלו.
השאלה היא האם מורה שמשתכר טוב מכיר בערך עצמו ומעורר כבוד גדול יותר אצל התלמיד? האם החברה מכירה בערך המורה המשתכר יותר?
גם הביקוש ללימוד הוראה קשור לשכר, למעמד בחברה, ליחס החברה למורים, ואלו קשורים לכישורים הנדרשים בעת קבלה להוראה, למיון המועמדים ועוד ועוד. האם ניתן לנתק אותם זה מזה ולבחון אותם במדדים כמותיים?
דוח מקינזי מוריד, כאמור, את ערכו של השכר וקורא להעלות את מעמד המורה על-ידי פרסום. האם פרסום שאין מאחוריו מסר אמין יחזיק מעמד?
השבוע עסק אתר 'עבודה שחורה' בשאלת קביעת סטנדרטים במערכת החינוך. בראיון עם ד"ר דן גבתון, ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, הוא מצליח לראות היגיון בקביעת סטנדרטים וטוען שהשד נורא - אבל לא כל כך. למרות הסתייגותו ממקינזי, הוא מצטט את המנכ"ל: "מה שלא ניתן למדוד - לא ניתן לשפר". כי אם אי-אפשר לברר בכלי תקף היכן אתה עכשיו, לקבוע ערכית שאתה לא במקום טוב, לשנות, ולדעת מה עשה השינוי, איך נדע?
חיזוק לא ישיר, מכיוון לא צפוי, מצאתי במחקר של הסטטיסטיקן הממשלתי, פרופ' יצחקי, ושותפיו על מגבלה ברמת דירוג ההצלחה של קבוצות במערכת החינוך: "קיימים מצבים רבים שבהם הכימות בעזרת מדד (למשל ממוצע הציונים בכיתה) נותן תחושה מוטעית שאפשר למדוד ולדרג קבוצות באופן אובייקטיבי ומדויק, בשעה שלמעשה הנתונים הבסיסיים אינם מאפשרים למדוד ולדרג אובייקטיבית. מבחינה הזו הנזק שיכול להיגרם משימוש במדדים כמותיים עלול להיות גדול מאי השימוש בהם, שהרי הדירוג המוטעה נותן לנו ביטחון בתוצאות הדירוג בשעה שאם היינו יודעים שלא ניתן לדרג הרי שהיינו ערים לכך שייתכנו מצבים מוטעים ומטעים...".
להבנתי, אפשר למדוד גובה של הר, אפשר למדוד את טמפרטורת האוויר בפסגה, אבל אי-אפשר למדוד כמה ההר יפה, אי-אפשר למדוד את השמחה שאתה חש כשהגעת למעלה מול הנוף הנפתח.
אפשר לבדוק כמה כסף שולם עבור דוח מקנזי, לספור כמה סניפים יש למוסד הזה, אבל אי-אפשר למדוד איפה זה חינוך וכמה זה טוב.
ואילו ההישגים? אלו מושפעים גם מהמשמעת, גם מהצפיפות, גם משכר המורים ומעמדם וגם מדרכי ההוראה.
