חלק מן הפלשתינים השוהים בישראל במסגרת איחוד משפחות, לא יוכלו לצאת מישראל דרך נמל התעופה בן-גוריון - כפי שקבע שר הפנים, אריה דרעי, ביולי 2015. בג"ץ דחה (יום ה', 21.11.19) עתירה נגד הנוהל, ברוב דעותיהם של השופטים ניל הנדל ויעל וילנר, מול דעת המיעוט של השופט עוזי פוגלמן.

פלשתינים תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה הנשואים לאזרחי ישראל יכולים לקבל היתרים להתגורר בישראל (במסגרת איחוד משפחות), וזאת משני סוגים: רשיונות ישיבה שמנפיק משרד הפנים והיתרי שהייה שמנפיק מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון. בשל גל הטרור של תחילת העשור הקודם, ומחשש לפיגועים בתעופה היוצאת מישראל, נאסר על אותם פלשתינים לצאת מישראל דרך נתב"ג (להבדיל ממעברי הגבול היבשתיים).

בשנת 2016 הוגשה עתירה לבג"ץ נגד הנוהל, ובמהלך הדיון בה ולאור הערות השופטים, החליטה המדינה לשנות אותו בנוגע לבעלי רשיון הישיבה שמנפיק משרד הפנים. הללו יוכלו לצאת דרך נתב"ג, בכפוף לבדיקה ביטחונית פרטנית. לעומת זאת, נותר בעינו האיסור על בעלי היתרי השהייה שמנפיק צה"ל, שכן לדברי גורמי הביטחון - הסכנה הנשקפת מהם (אפילו אם ינוצלו שלא מדעת) היא גדולה יותר.

בדחותו את העתירה אומר הנדל, כי האיסור מכביד על מחזיקי ההיתרים, אך הוא אינו מהווה פגיעה בסיסית בזכויות היסוד שלהם והיא אינה פגיעה מהותית (שכן הם יכולים כאמור לצאת דרך היבשה). לעומת זאת, גורמי הביטחון הציגו מידע משכנע בדבר הסכנה הנשקפת מהיתר יציאתם בדרך האוויר. די בכך כדי לקבוע, שהוראתו של דרעי עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם. גורמי הביטחון קבעו חד-משמעית, כי לא ניתן להסיר את הסיכון על-ידי בדיקות פרטניות כמו אלו הנעשות לבעלי רשיונות השהייה - ואין מקום להתערבות בה.

"כאשר עלינו לאזן בין אינטרס הנוחות לתכלית ההגנה על חייהם וביטחונם של נוסעי התעופה האזרחית, החלטת השר מתבקשת כמעט מאליה - ולבטח שאינה חורגת ממתחמי הסבירות והמידתיות", מסכם הנדל. הוא מעיר, כי ניתן לעתור מחדש בטענה לפגיעה בשוויון בין מחזיקי ההיתרים לבין תושבי יו"ש, אך ככל שמדובר בקבוצת בעלי היתרי השהייה - ההחלטה מידתית. הוא מוסיף: "המצב הביטחוני דינמי ומשתנה, וכך גם יעילותן של הבדיקות הביטחוניות הפרטניות - ואלה שנערכות בנמלי התעופה עצמם. על המשיבים לבחון, אפוא, באופן עתי את הצידוק למדיניותם הנוכחית, ואת קיומן של חלופות פוגעניות פחות, ולערוך את ההתאמות הנדרשות".

פוגלמן סבר, כי האיסור הגורף אינו מידתי, שכן ניתן להשיג את המטרה הביטחונית באמצעי שפגיעתו פחותה - על-ידי ביצוע בדיקות פרטניות למחזיקי ההיתרים, בדומה למחזיקי רשיונות השהייה. הוא הציע לקבוע, כי על משרד הפנים לקבוע בתוך שמונה חודשים מדיניות מתאימה. את העותרים ייצגו עוה"ד עביר ג'ובראן-דכוור, דניאל שנהר ובנימין אחסתריבה, ואת המדינה - עו"ד יונתן ברמן.