|
|
שירו שיר לשלום, רק אל תקראו את האמנה הפלשתינית
|
|
|
|
|
|
|
|
| במכתב הריטואלי הזה מסבירים לנו כותביו כמה הם מוסריים, ליברליים, אוניברסליים וצודקים, והכי חשוב – כמה הם אוהבים את כולם, גם את הערבים, שכל רצונם הוא לגדל עצי זית ולהפריח יוני שלום לעבר תל אביב, חוץ מאלה שהם אינם אוהבים – דתיים וימניים | |
|
|
|
|
כן, ישבנו אני והחברים בבית, בחדר שקושט במיוחד לכבוד השלום שכבר יגיע. מישהו לקח גיטרה ושרנו יחד מחרוזת שלמה של שירי שלום. שרנו את "יום יבוא", ואת "שיר לשלום", שרנו את ג'ון לנון ואת מיטב להיטי ילדי הפרחים. שרנו באנגלית ואחר כך בעברית. ואז עבר הזמן, וניהלנו שיחה ארוכה אל תוך הלילה.
שוחחנו על השלום, על המלחמה המטופשת, על כל אותם דברים יפים שהשלום יביא איתו. ואז עשינו הפסקה קטנה, ומישהו נסע להביא קצת אוכל - נסע לאבו-מוסא. חזר עם חומוס, טבולה, שיפודים, טחינה, חמוצים, זיתים דפוקים, וכמה פיתות שהביא מאבולעפיה. אכלנו, שבענו והותרנו. ואז דיברנו על דו-קיום ונשבענו שממש, אבל ממש לא אכפת לנו, שאנחנו יהודים והם מוסלמים או נוצרים. הרי כולם נוצרו באותו הצלם וכולם אחים, לא? זה רק עניין של קצת הבנה, קצת רצון טוב, קצת דיבורים שיוצאים מהלב - והכל מסתדר. ואהבנו את המוסלמים ואת התרבות המיוחדת הזאת שלהם. והיינו מוכנים לעשות הכל, אבל ממש הכל, למען השלום, שיבוא במהרה בימינו אמן.
היה שם מישהו אחד, בהתחלה דווקא נראה נחמד, שישב בפינה. כן, גם הוא שר איתנו את השירים, אבל נדמה היה שהוא קצת לא מרגיש נוח בסצנה הזאת. אפילו לא ידענו איך הוא הגיע. אבל הרי אומרים "כל הבא ברוך הבא", אז יאללה - שיהיה.
בחורה יפה - עם עיניים זוהרות ושיער גולש בצבע זהב, ועם מחרוזת פרחים בשיער - קמה אליו ורצתה לחבק אותו, להביא אותו אלינו, לקרב אותו. הרי הגיע הזמן להיות סוף סוף עם אחד, עם שלם, ללא חילוקי דעות, ללא כל אותם דברים שגורמים לנו להרגיש שלא הכל בסדר. הרי כולנו בני אדם, נכון?
אבל הוא לא השתכנע. משום מה הוא ישב בפינה, סידר את הכיפה הקטנה שהייתה לו על הראש ולא אמר שום דבר, רק הסתכל עלינו בשקט, ומשום מה נראה נורא עצוב.
ואז התווכחנו איתו. מה יש? זה לא חוקי להתווכח? הכל ברוח טובה, הכל מתוך רצון לדעת מה הוא חושב, ועל מה ולמה הוא לא מסכים איתנו. טוב, האמת היא שהוא לא אמר שהוא לא מסכים, בעצם הוא לא אמר כמעט שום דבר, אבל ככה הרגשנו. בכלל, הוא לא נטה לדבר יותר מדי, רק אמר שהוא לא רוצה להרוס לנו את מצב הרוח.
אז עזבנו אותו, ובאמת, מה ימני קיצוני כזה יכול ללמד אותנו? מה הוא כבר יודע שאנחנו לא? מה הוא כבר מבין בתקווה, בשיתוף פעולה, בדו-קיום, עם הפנים החמוצות האלה, עם הפרימיטיביות הדתית ועם ההשקפה הגזענית שלו? מה, הוא לא רואה מה שקורה סביבו, ואיך שאנחנו חיים כאן כולנו יחד וטוב לנו, ושאנחנו מסכימים על הכל ואוהבים את כולם.
אבל בעצם, מי בכלל רוצה אותו איתנו, סתם מישהו שבא להפריע לנו לחיות בשקט?
