האמת מעל לכל - חלק ב'

בשני הרומנים גילף עדי אבלס גיבור מתלבט זהה: גבר כבן 40, שמאס בחיי השגרה הבלתי מספקים שחי עד כה. ליאיר ברומן "בשביל זה יש אהבה" ולדניאל ברומן "פצע" רצון דומה. אין הם שואפים להצלחות מרשימות בחברת נשים יפות ולא להישגים גדולים בעיסוקיהם, אלא להציל את השנים הבאות מהחיים חסרי הייחוד ודלי המשמעות שחיו עד עתה, שהיו רצופים בכניעה למוסכמות, ל"דיקטטורה של העדר". שני הגיבורים מניחים, שאם יתבדלו מהעדר החברתי, יהיו חייהם מסעירים יותר, מוסריים יותר ולפיכך – גם ראויים יותר. השאיפה הזו לניקיון דעת, יודעים שניהם, תביא בוודאות לבידודם מהחברה, שאינה אוהבת את החריג ואת השונה, ובוודאי את זה שמאיים על חוקיה ועל נימוסיה.

אף שגיבורי שני הספרים דומים וגם הדילמה שלהם זהה, פיתח אבלס את עלילות הניסוי בשני הרומנים באופן שונה. ברומן הקודם נעזר יאיר במהלך הניסוי בג'ו, המשמש לו כחונך. ג'ו הוא טיפוס ססגוני, אמן בהעמדת פנים ובניצול השקר להשגת אהבה לעצמו, הן מנשים והן מ"העדר" בכללו. הוא פנטזיונר שהארץ הזו קטנה עליו, והוא זה שאוחז בידו של יאיר, המופנם-ביישן והמצטנע, ומלמד אותו איך פועל מניפולטור וכיצד הוא מספק להמונים את מנת האשליות והכזבים שלה הם רעבים. על שאלתו של יאיר ברומן הביכורים של עדי אבלס "מניין התאווה החולנית לשקר לכל העולם כל הזמן?", עונה ג'ו תשובה המסכמת את תפקידו כחונך ליאיר: "תאווה חולנית לשקר? ... על מה אתה מדבר? בני תרבות כמוני סולדים משפת הרחוב שלך, כאן מדובר בסך-הכל בהסתגלות קיומית... כי מה אנחנו בסך-הכל? זן של יצורים נעלבים...

וכדאי שתכניס לך טוב-טוב לראש, אנחנו מדברים כאן על מנגנון גאוני, חיוני מאין כמוהו, שבלעדיו לא היו החיים זורמים".
עד שפתח בניסוי שלו, לא שמע דניאל מעודו המלצה חמה על תרומת השקר לחיים, כמו זו ששמע יאיר מפי ג'ו, ויהיה עליו להגיע בעצמו למסקנה הזו במהלך הניסוי, אחרי שכל הנשים – החל באיה וכלה באלו שפגש אחרי הפרידה ממנה - יאמרו לו אותה כל אחת בדרכה. הבדל זה הופך את הרומן "פצע" מרתק יותר מהרומן "בשביל זה יש אהבה". אך הוא מעניין יותר גם משום שברומן הקודם היה סיפור המעשה עצמו דמיוני ומופרז מאוד ולכן שירת בקושי את הרובד הרעיוני-עיוני שעליו הונח. ברומן "פצע" מתח אבלס את ההפרזה במעשיו של דניאל די הרבה, אך הקפיד שלא לחצות את קו הסבירות של סיפור ריאליסטי. ובכל פעם שהניסוי של דניאל התקרב לקו האדום, כמו בפניותיו אל נשים בעיבורה של תל אביב בהצעה שייאותו לשכב איתו,יודע לעצור את הניסוי במועד ו"להעניש" את גיבורו, על-ידי הפקדתו-הפקרתו בידי הממונים על קיום הסדר והחוק בחברה.

עלילת הניסוי הזו מצדיקה את הגדרת הרומן "פצע" כרומן אידיאי, שבו סיפור המעשה – המעלות והמורדות בזוגיות של איה ודניאל – משמש מקרה-מדגים לבירור השאלה, אם החברה האנושית הייתה מצליחה להתקיים אילו היו הבריות דוברות אמת בלבד. כדי להשיב על כך, בחר אבלס בדמות מספר ("נראטור"), המותאמת לעלילת ניסוי הנערך לא בעכברי מעבדה, אלא בבני אדם. התכונה הבולטת ביותר של מספר זה היא הסקרנות שהוא מגלה בניסוי ובתוצאותיו.

בשקדנות של אנתרופולוג, מתעכב המספר של "פצע" על פרטים ומעניק פרשנות משלו לאירועים. נוכחותו של מספר כזה בעלילה היא, כמובן, ניכרת ביותר, כי הוא אינו מסתפק במסירת המידע על הדמויות, אלא גם מדריך את הקורא כיצד עליו לצפות בהן ובמעשיהן ולאלו תובנות עליו להגיע. למעשה, מקיים המספר הדעתן של "פצע" קשר עם הקוראים מעל ראשם של דניאל ושל שאר הדמויות. ואת זה הוא עושה בשתי דרכים:

בדרך האחת מבליט המספר את נוכחותו על-ידי הבאת משפט מכליל, פרי ניסיון חייו, לפני שהוא מספר על אירוע בחיי הגיבורים. וכך עשה כשסיכם את דעתו-בקיאותו על המבטים המוחלפים בין גברים ונשים במקום העבודה, לפני שסיפר על המבטים שנעץ דניאל במעסיקתו במשרד: "כל הזמן הזה ממשש דניאל בעיניו את גופה של היושבת מולו... מבטים כאלה, ואף חצופים מהם, נזרקים לא אחת במהלך עבודה בין גברים ונשים,... אבל דניאל שהתוודע אליהם רק לאחרונה, חש שאינם שייכים לו. הוא נתקף דחף בהול להשיב למבטיו את טבעם המוכר ומחפש ביושבת מולו את דמותה המוכרת, דמות של שותפה עסקית". במקום אחר מקדים המספר להבליט את דעתו על התועלת שמעניקים בני אדם בנוכחותם לזוג השרוי במתח, לפני שהוא מתאר את המתח ששרר בין איה ודניאל כשבאו להיפרד מהוריה של איה לפני נסיעתם לנופש בטוסקנה: "בני-אדם, אפילו הורים, יכולים להיות שימושיים מאוד במחיצת זוגות מתוחים. בכך חשים עתה איה ודניאל, שנשארים לבדם ולא יודעים מה לעשות בשקט המענה שרובץ ביניהם".

הדרך השנייה שבה מבליט המספר את נוכחותו, היא צירוף קולם של הגיבורים לקולו. השימוש השיטתי בטכניקה של דיבור משולב, שבה משולבים דברי המשוחחים, ממש בלשונם, בקולו של המספר, במקום להימסר בנפרד, כדיבור ישיר שלהם – מאפשר למספר להוסיף את פירושיו לדברי הגיבורים שלו. כך למשל מובלטים דבריהם של איה ודניאל, כדי להבדילם מקולו של המספר, בשיחה שהם מקיימים לאחר המריבה שפורצת בין דניאל לבין אביו במטוס: "ואיה, שלא רוצה לחולל מהומה קרוב כל כך לטוסקנה, מסתפקת בהערה מלוחשת, אני מקווה שלפחות נפרדת ממנו כמו בן. כמו בן שנושל מירושתו, מתקן אותה דניאל, ושפתיו נוגסות במילותיו כבסעודה דשנה, דבר כזה עוד לא עלה על הצלחת שלו והטעם במפתיע מענג, כן, המנוול עוד ינשל אותי מהירושה הוא שב ואומר, ומוסיף ומתקן, אותנו, אותנו הוא ינשל, אם בכלל התכוון לתת לנו משהו. להחזיק פילגש צעירה זה עניין תובעני כשהפרנסה שלך תלויה בעסקנות מפלגתית, בייחוד אם המפלגה שלך באופוזיציה. אתה בטוח? פוערת איה זוג עיניים גדולות, לא מבהירה אם היא מתכוונת לעניין הפילגש או לסנקציות הכלכליות, ודניאל מהנהן בראשו, כן, אני בטוח, מאה אחוז בטוח, וגם הוא לא מבהיר למה בדיוק התכוון".

באמצעות הפעלת המספר בשתי דרכים אלה, השיג אבלס טקסט מרשים באחדותו, הכופה על הקורא צפייה בגיבורים בלא מעורבות רגשית אלא מעמדה של צופה בניסוי, שבו הגיבורים הם חיות המעבדה האמורות לספק את המימצאים. בניגוד לסיפור רגיל, שבו מעלים המחבר את "המספר" ככל האפשר, כדי שלא יפריע להיווצרות ההזדהות הרגשית של הקורא עם צרותיהם ועם סבלם של הגיבורים, ב"פצע" פעל עדי אבלס באופן מנוגד: הוא דווקא הבליט את נוכחותו המנוכרת, הצינית-אירונית, של "המספר", ובכך כפה גם על הקורא את המבט האנתרופולוגי שלו. ולכן, אף שרוב האירועים בחייהם של גיבורי הרומן מתרחשים בין כותלי דירות או במתחמי משרדים ובתי קפה (למעט הפרק המספר על הנופש בטוסקנה), הקורא אינו משתעמם, אלא נשאר מרותק לקולו של "המספר".

זו ההזדמנות לציין שהרומן "פצע" עולה על רומנים רבים שתוכננו אף הם לטפל באחד מנושאי "המצב האנושי" – כלומר, הנושאים האוניברסליים – שמחבריהם לא עמדו בפיתוי ו"זיהמו" את טוהר העלילה האוניברסלית על-ידי קישורה באופן מאולץ ל"סכסוך", כך שיוכלו לבטא בה את השקפתם הפוליטית אקטואלית. אף שגיבורי "פצע" הינם ישראלים וכמעט כל האירועים בו מתרחשים בזירה הישראלית, נמנע אבלס מגלישה מיותרת לנושאי "המצב הישראלי", והתרכז לאורך כל העלילה בניסוי שתיכנן לגיבורו: בדיקת סובלנותה של החברה כלפי אחד מבניה, שהחליט לקיים בדיוק את מה שחונך לעשות: לפעול בכנות גמורה עם הרגשתו ועם מחשבותיו ולדבר רק אמת.

אמנם הרומן של אבלס מתאר משבר בנישואי גיבוריו, אך אין לשייכו לקבוצת הרומנים הרבים שפולטת תעשיית הספר העברי מדי שנה, העוסקים ב"תמונות מחיי נישואים" או ב"סיפורים מן החיים". ובמתן הפרשנות לו גם אין ללכת שולל אחרי הפרטים שרומנים ממוסחרים עושים מהם מטעמים, כגון: העובדה שנישואי דניאל ואיה הגיעו לשנתם האחת-עשרה, הנחשבת לאחת השנים "המסוכנות" בחייו של זוג נשוי; העובדה שדניאל נמצא "בסוף העשור הרביעי לחייו", הנחשב למועד שבו עובר גבר משבר אישי קשה; וכן העובדה שבגיל זה אין עדיין לזוג ילדים, ושאיה, הצעירה בכמה שנים מדניאל, כבר הייתה אמורה להיות מוטרדת מסכנתו של הריון ראשון בגיל גבוה מדי. אף שהסיפורת הטריוויאלית רוקחת מנתונים כאלה את תבשיליה, לא להם מייחסת עלילת "פצע" את המשבר בנישואיהם של איה ודניאל. החלטתו של דניאל לערוך ניסוי היא שגרמ למשבר בנישואיהם.

במהלך גיחת הנופש בטוסקנה הייתה לדניאל הזדמנות לסגת במועד משלבי הניסוי היותר קשים שציפו לו, אך הוא החמיץ אותה. שניהם היו שם רחוקים מן ההמון הסואן ומן ההכרח לנהוג על-פי נימוסיו של "העדר". אהבתם התחדשה במלוא עוזה בנופים שבהם הם התבודדו אילו קלט שם דניאל, שקסם הכנות השלמה והמוחלטת שאליה הוא שואף, מתקיים רק בהיותו בחברתה של איה אך יתפוגג בהכרח כאשר יחזרו וישתלבו במסגרת הכוללת בני אדם נוספים, שבה פועלים חוקיה של החברה, היה מפסיק כבר אז את הניסוי. אך הוא להוט להוכיח לעצמו ש"עקרונותיו" נכונים, שחייו יהיו ראויים רק אם יתבססו על אמירת אמת, ולא סרב להזמנת לורטה ורוברטו, הזוג המקומי, להצטרף לאורגיה, אף שאיה ניסתה להניאו מכך.

דניאל היה כה בטוח שיעמוד במבחן דבקותו באמת – גם כשיהיה נתון ללחץ החברתי שיופעל עליו ועל איה באורגיה, להצטרף לפורקן היצרים הפרוע של "העדר" – שלא התחשב בסירובה. ולכן, כאשר הסביר לה אחרי האירועים בטירה, בשם קנאותו לאמת, שגם החלטתו להצטרף לאורגיה תואמת את "עקרונותיו", שכן "אנחנו צריכים לממש את חופש הבחירה שלנו יום יום, שעה-שעה", זכה ביושר לתשובתה הבאה: "אני את הבחירה שלי כבר עשיתי לפני אחת-עשרה שנים... ואני לא מתכוננת להעמיד את האהבה שלי בשום מבחן. ואני גם לא מתכוונת להישאר יותר מדי זמן עם מי שבודק את האהבה שלו אלי – יש לי דרכים משלי להתייסר". בדברים אלה הודיעה לו, שאחרי שינחתו בארץ, עליו לעזוב את הדירה.

במהלך תקופת הפרידה מאיה, קיים דניאל הרבה פגישות עיוורות עם נשים אחרות, ומכולן שמע את האמיתות ששמע מפי איה. אחת מהן, אנה, אמרה לו כי "החיים היו נראים הרבה יותר טוב אם היינו לומדים מהילדים שלנו וממציאים משחקים כל פעם שהמציאות עושה לנו שריר... צריך לשחק יותר. אם איזה זוג מיוחם יכול לשחק באחות רחמנייה ובחולה, אז בטח יש גם איזה משחק שירגיע בעל ואישה שרוצים להרוג זה את זה. מצדי שישחקו שבץ-נא, שיקלעו חיצים למטרה, יתחרו בדפיקת שטיחים, העיקר שימצאו משהו".

והוא, שהבין כי באומרה "לשחק" כוונתה להסתייעות בשקרים, השיב לה ביהירות: "נחמד להפוך את עולם למקום שקל יותר לחיות בו, אך חשוב יותר להיות אמיתיים". ואילו סוזנה, עוד אלמונית שפגש במסע הזה, הגיבה על ההתנשאות שקלטה בדבריו ואמרה לו לפני שעמדו לסיים את פגישתם היחידה בלי לקבוע נוספת אחריה: "תרשה לי בבקשה לומר לך שרדיפת האמת הזאת, שאתה כל כך גאה בה, רק חוסמת לך את הגישה אל הלב, ובלי הלב שום דבר לא אמיתי".

ולכן, אף שכל פגישותיו עם הנשים הללו הסתיימו באופן דומה, הן לא היו מיותרות, כי במהלכן התעצמו געגועיו לאיה. דמותה צפה במוחו גם כשהיה במצבים אינטימיים עם אחדות מהן. כמו-כן הרגיש, שקנאותו ל"עקרונותיו" נחלשה אצלו ככל שהצהרותיו בפגישות הללו על דבקותו באמת בלבד הפכו מגוחכות יותר ויותר אפילו בעיניו. עד מהרה הרגיש, שאצלו "כאילו התחלפה המחויבות לאמת במחויבות לאהבה, והוא, בלי מחויבות כלשהי, לא אמיץ מספיק לחיות". בסיום הגיע דניאל בעצמו למסקנה, ש"הוא יותר מדי אנושי, הוא אנושי מכדי לנצח". בשלב זה הבין, שהוא אומנם הובס במאבק על השלטת האמת בחייו, אך גילה שהצורך הקיים בו לאהוב ולהיות נאהב חזק מהצורך שלו לדבוק באמת. הלב גבר אצלו על השכל – וספק אם יכול היה לצפות לניצחון חשוב מזה בחייו.

הסיום הזה מסביר את התקדמותו של עדי אבלס, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה ספרותית, בספרו השני בהשוואה לרומן הקודם שלו, שלא הסתיים בהכרעה ברורה. בסיום "פצע" ההכרעה ברורה לחלוטין: דניאל שב ל"עדר החברתי", אחרי שהחליט להשיב לעצמו את אהבתה של איה ולהניח לניסוי שלא הצליח לעמוד במחירו. ואכן, בסיום הרומן שב דניאל בשמחה אל איה, כשהוא משוכנע מתמיד, כי החיים בחברתה מצדיקים את המחיר שיידרש לשלם על כך: להימנע מאמירת אמת תמיד, בכל מצב ובאוזני כולם.