בג"צ חייב את משרד הפנים להכיר בעולה ניצולת השואה כיהודיה

העותרת ראיסה ולדימיר, בת לאם יהודיה (ומשכך יהודיה אף היא), נשאה ליבה לעלות ארצה משהתאפשר לה בשנת 1999. על-מנת להוכיח את יהדותה לצורך קבלת מעמד בארץ מכח חוק השבות פנתה ראיסה לבית משפט באוקראינה בבקשה כי יורה על רישום אמה המנוחה - שרשומה בספרי השלטונות האוקראינים כרוסיה - כיהודיה. היא נימקה בפני בית המשפט כי אמה, בשל הגזענות שפשתה באוקראינה, נרשמה כרוסיה, וכעת, ברצונה לשנות רישום זה. לאחר ששמע עדויות ועיין במסמכים שהעידו על יהדות אמה ניצולת מחנות הכפייה וסביה וסבתה שהינם, חרף יהדותם, גיבורים לאומיים באוקראינה בשל מלחמתם בשורות הפרטיזנים היהודים בצבא הנאצי בימי מלחמת העולם השניה, נעתר בית המשפט באוקראינה להורות לרשום את אם העותרת בספרי השלטונות כיהודיה.

לאחר שהורה בית המשפט על שינוי הרישום, פנתה ראיסה למשרד הפנים האוקראיני, וזה רשם בתעודת הזהות שלה כי היא יהודיה. עם תעודת הזהות החדשה ניגשה ראיסה לקונסוליה הישראלית בבקשה לעלות ארצה מכח חוק השבות. בקשתה נדחתה. העילה: תעודת הזהות אינה מקורית.

ראיסה לא אמרה נואש ופנתה לקונסוליה הישראלית בקייב, שם אושרה עלייתה ארצה מתוקף חוק השבות. ראיסה עלתה ארצה בשנת 2001 יחדיו עם בתה, בנה וחתנה והשלושה קיבלו אזרחות ישראלית. בתעודת הזהות של ראיסה נרשם הלאום "יהודי" ותאריך הלידה העברי שלה (סימן היכר בין עובדי משרד הפנים כי מדובר ביהודי).

הכל התנהל על מי מנוחות עד שבתאריך 19.02.2004 הגיעו בנה של העותרת ואשתו לביקור בארץ. הם הגישו בקשה לקבלת מעמד מכח חוק השבות המקנה לצאצאו של יהודי ולבן זוגו מעמד בארץ. בבדיקת הבקשה התבקש הבן להמציא בפני משרד הפנים את תעודת הלידה של אימו ראיסה. הסתבר כי בתעודת הלידה שלה - ראיסה רשומה כרוסיה. נוכח גילוי זה נערכה בדיקה מחודשת של התעודות ששימשו בסיס למתן אזרחות לראיסה. בבירור שנערך מצא שגריר ישראל בקייב את תעודת הפטירה המקורית של אמה של ראיסה, שם כאמור, אינה רשומה כיהודיה. כמו-כן, מצא בספרי השלטונות כי אמא של ראיסה רשומה כרוסיה, ולא כיהודיה. זאת, כמובן, מאחר שלא ראה את התיקונים שנערכו עקב החלטת בית המשפט האוקראיני. מכאן החלו הדברים להסתבך.

ראיסה, בנה ורעייתו הוזמנו למשרד הפנים לשימוע. שם נקבע על מחיקת הלאום "יהודי" מתעודת הזהות של ראיסה ומחיקת תאריך הלידה העברי. כמו-כן, הוחלט על צו הרחקה לבנה של ראיסה ולרעייתו. זאת מאחר, וכעת הם "אינם צאצא של יהודי ובן זוגו" הזכאים למעמד בארץ מכח חוק השבות. כנגד ההחלטות עתרה ראיסה לבג"צ, שהורה בתאריך 12.07.2007 על: א'. צו ביניים למניעת הרחקת הבן מהארץ ב'. למשרד הפנים לנמק בפני בג"צ את החלטותיו. משרד הפנים התמהמה ולבסוף השיב במעורפל כי התגלו מסמכים שמקשים עם הקביעה הקודמת כי ראיסה יהודיה. משכך התחדש הדיון בעניינה של ראיסה והדרישה להרחקת בנה, שאינו ודאי יהודי, מהארץ. בג"צ לא הסתפק בכך וחייב, בשנית, את משרד הפנים לבוא לנמק טעמיו. מכאן הדיון שבפנינו.

לדברי העותרת, מאחר שהוכיחה בשימוע שנערך במשרד הפנים את יהדותה, אין זה מסתבר שרישומה כמי שאינה יהודיה ייוותר על-כנו, מה שמונע מבנה לעלות ארצה.

מנגד, משרד הפנים טען כי אור לגילויים שבידו, החלטתו לשנות את הרישום בתעודת הזהות של ראיסה ודרישתו כי עם פקיעת אשרת התייר של בנה ורעייתו – יעזבו הבן והרעיה את הארץ, סבירה.

שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, כתב בפסק דינו המנומק כי החלטות משרד הפנים, ככל החלטה מנהלית אחרת, חשופות לביקורת שיפוטית, ועליהן להיות סבירות ומידתיות.

לדבריו, מאחר שהוכיחה ראיסה בשימוע שנערך במשרד הפנים בצורה מסתברת ומניחת דעת (ראיה מנהלית) שאכן היא יהודיה, וזאת לאחר שהיא כבר עלתה ארצה וזכתה באזרחות – אין זה סביר לשנות את רישום הלאום ואת כיתוב תאריך הלידה העברי, מה שמונע מבנה ורעייתו לעלות ארצה, לאחר שאת החלטתה לעלות קיבלה ראיסה, מן הסתם, על דעת זו שמשפחתה תעלה עימה. הרכב השופטים קיבל את דעתו והורה למשרד הפנים להשיב את רישום לאומה של ראיסה כיהודיה ואת תאריך הלידה העברי.

בעניין בנה של ראיסה ורעייתו הורה בג"צ למשרד הפנים לקבוע דיון מחודש בבקשתם לעלות ארצה, דיון בו יודגש כי ראיסה יהודיה.

בשולי דבריו הסתייג השופט מלצר מהתנהלות משרד הפנים שנגועה, לדבריו, בשרירותיות, בחוסר סבירות ומידתיות ובהיעדר רגישות. מדבריו:

הערה על סבירות, מידתיות ורגישות - התנהלות המשיבים במכלול מעוררת תחושה קשה. הגם שניתן להבין שהתעוררו בלב המשיבים ספקות בכל הנוגע ליהדותה של העותרת, על-פי המבחנים המקובלים, ביחס לתעודות שהציגה – פעילות מואצלי הסמכות שלהם גבלה, בנסיבות, לעתים, בחוסר סבירות מהותי ובחוסר מידתיות... כאשר כל חפצה של העותרת היה לעלות למדינת ישראל (כשהתאפשר הדבר) ולחיות בה את חייה עם ילדיה ומשפחותיהם – החקרנות-היתרה לגבי מקורות ומקוריות יהדותה היא, תוך נבירה באילנות יוחסין, שממילא קשה, אם לא בלתי אפשרי במקרים רבים להוכיח במדויק את נכונותם לאחר למעלה משנות דור – הייתה מוגזמת, נוקשה-מדי, ולפרקים אף חסרת רגישות..."