אם מאמצת ועיריית ירושלים יפצו את המאומץ ב-437,000 שקל בשל התעללות מתמשכת וקשה של האם בו במחצית הראשונה של שנות ה-90. האם תשלם שני שלישים מהסכום והעירייה את השליש הנוסף, בשל התעלמותה מן הדיווחים על ההתעללות. כך קובעת (15.3.20) שופטת בית המשפט למשפחה בירושלים, מיכל דבירי-רוזנבלט.

המאומץ, יליד 1982, הוא בעל צרכים מיוחדים וקשיים נפשיים, שהוצא מביתו בשל תנאי מחיה קשים וגילויי אלימות. בהיותו בן שבע הוא אומץ בידי הנתבעת ובעלה, שמאוחר יותר נמלט מן הארץ והותיר אחריו חובות. התביעה הוגשה בשנת 2007, סמוך למועד ההתיישנות, ועברה גלגולים רבים וממושכים עד למתן פסק הדין.

המאומץ גולל מסכת של התעללויות גופניות ונפשיות מצד המאמצת, אשר כללו מכות, ארוחות דלות ומשפילות, עלבונות מילוליים, פגיעות גופניות ועוד. המאמצת למעשה הודתה בדברים, אם כי טענה שהתיאורים מוגזמים ושבחלק מן המקרים הגיבה להתנהגותו הפרועה של המאומץ ופעלה מנימוקים חינוכיים.

דבירי-רוזנבלט אומרת כי עדותו של המאומץ הייתה לעיתים בעייתית, בשל חלוף הזמן ומשום שזכר את האירועים מנקודת מבטו של ילד, אך לחלק ניכר ממנה נמצאו תימוכין - בעיקר דיווחים של עובדות סוציאליות ושל צוות בית הספר בו למד. היא קבעה, כי במעשים אלו ביצעה המאמצת עוולות של כליאת שווא, תקיפה ורשלנות חוזרות ונשנות, חלקן במשך חודשים רצופים. התנהגותו של המאומץ אכן הייתה קשה ובעייתית, אך תגובותיה של המאמצת היו בלתי מידתיות וסיכנו את הילד, מדגישה דבירי-רוזנבלט.

לגבי עיריית ירושלים מראה דבירי-רוזנבלט, כי העובדת הסוציאלית איזבל סרי-לוי הייתה ערה פעמים רבות למתחולל בבית המאמץ בשנים 1994-1992. היא הגישה דוחות על כך לממונים עליה בעיריית ירושלים, אך הללו לא עשו דבר. גם סרי-לוי לא פעלה כמצופה ממנה, כאשר הסתפקה בהגשת דוחות אלו, לא ביצעה מעקב אחרי המשך הטיפול בהם ולא בדקה מיוזמתה את מצבו של הילד. לעומת זאת, טיפולה של העובדת הסוציאלית בת-שבע כהן משנת 1995 היה טוב ונכון.

הטיפול במשפחה בידי עיריית ירושלים נפל בין הכסאות, קובעת דבירי-רוזנבלט. טיפול נכון והתערבות מצידה היו יכולים למנוע לפחות חלק מן ההתעללויות בילד, ובמידת הצורך להוביל לנקיטה באמצעי חרום. מחלקת הרווחה הפרה את חובתה הציבורית והחוקית כלפי הילד, ובכך חשפה אותו להמשך הסיכון - וזוהי רשלנות המחייבת בתשלום פיצוי.

דבירי-רוזנבלט דחתה את תביעתו של הילד נגד השירות למען הילד ואת הודעות צד ג' ששלחו לו האם והעירייה, בהן נטען שלא נמסר להורים המאמצים מידע מלא על מצבו של הילד. היא קובעת, כי המידע היה מלא ומדויק, הליך האימוץ היה ממושך ומקצועי, וההורים גם הכירו את הילד כאשר תחילה היה בחזקתם במסגרת של אומנה. עוד נדחתה טענתו של המאומץ, לפיה השירות לילד ידע על ההתעללות בו והיה צריך להפסיק את האימוץ, שכן לא נמצאה לה כל ראיה.

בנוגע לחלוקת האחריות בין האם לבין העירייה קבעה דבירי-רוזנבלט, כי זו של האם גדולה יותר גם מבחינה מוסרית וגם משום שהיא פגעה במישרין בילד, בעוד אחריותה של העירייה היא בצורה משנית וסבילה. לכן, כאמור, היא קבעה שהמאמצת תשלם שני שלישים מהפיצוי. הילד תבע 4.2 מיליון שקל, אך דבירי-רוזנבלט פסקה לו כ-10% בלבד מסכום זה - בעיקר על כאב וסבל וכן על אובדן השתכרות לעתיד.

האם והעירייה חויבו בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל כל אחת, ואילו המאומץ, האם והעירייה ישלמו כל אחד 10,000 שקל למדינה. את המאומץ ייצג עו"ד שוקי ננר, את האם ייצג עו"ד עודד פלדמן, את העירייה ייצג עו"ד א' כרמלי, ואת המדינה - עו"ד מירית סביון.