"נפלאים יותר מכל הם יסוריהם של בני האדם. אין מסתורין גדולים יותר ממסתורי היסורין".
ספר הסיפורים העצוב ביותר בעולם, הוא הספר: "הנסיך המאושר". בספר מקובצים סיפורים על נתינה ללא גבול, על מסירות נפש עד מוות.
"מעל פני העיר, ניצבת על עמוד גבוה עמדה אנדרטתו של הנסיך המאושר. הוא היה מזהב סביב סביב בעלים של זהב שחוט, שתי אבני ספיר בהירות היו לו לעינים ואבן אודם גדולה נצנצה מעל נצב חרבו".
אימהות מלמדות את ילדיהן להיות כמו הנסיך המאושר ולהיות תמיד מרוצים, טובים ושמחים.
ופעם היה גם הוא ילד קטן וחסר דאגות. "כשהייתי בחיים והיה לי לב אדם", מספר פסל הנסיך המאושר לדרור קטן, "לא ידעתי דמעות מה הן, כי התגוררתי בארמון סן סוסי, מקום שהצער אינו מורשה להיכנס... עתה, שמת אנוכי, הציבני במקום רם וגבוה זה כדי שאוכל לראות כל סבלה וכיעורה של עירי, ואף שליבי עשוי עופרת, אין ברירה אחרת לי אלא לבכות ולהזיל דמעה".
הנסיך המאושר צופה בעיני הספיר שלו בנעשה בעיר, באומללים ובחסרי כל, בילדים קטנים ועלובים, בחולים ללא תרופות, בסטודנטים עניים הרעבים ללחם, ולב העופרת הרגיש שלו קולט, מתרגש ודואג, עיני הספיר שלו מזילות דמעה. הוא ממנה את הדרור הקטן והעלוב לשליחו ומפזר את אוצרותיו בין אומללי העיר. הדרור נרגש, וכמו כל מי שקרוב לעושי חסד, הוא דבק בהתלהבות ועושה זאת באהבה. עד שלא נותר דבר יקר בפסל המפואר והוא ניצב, כולו עופרת חסרת-ערך בלבד.
בציניות קרה ומצמררת מעביר לנו אוסקר ויילד את חוסר התקווה בעולם של אנשים חומרניים, הישגיים, תאוותניים ורודפי כבוד. והנורא מכל: הם אינם חשים ברכות וברגישות של מי שמיטיב עימם. הסיפור המרעיד מכל הוא הסיפור על הזמיר והשושנה. הקרבת חיים של ציפור הענוגה, רגישותה לאהבת הסטודנט העני והחסר כל.
אך בסיפוריו אין אוסקר ויילד נותן תקווה למסירות. אין הוא מניח לנו להתלהב ממסירותם, מנתינתם של גדולי הנפש האלה. לאחר שנתנו כל מה שהיה להם, לאחר שנשארו בלי כל, מלמד אותנו ווילד שהעולם אינו מבין אהבה ונתינה מה הן. המקבלים הינם רדודים, חסרי הכרת טוב ויהירים. אבל דווקא כך אנו למדים לחוש את כוח הנתינה, את כוח מסירות הנפש עד מוות ממש. כי החשוב הוא לתת.
לכאורה, סיפורים פסימיים וחסרי תקווה. האם רצה אוסקר ויילד לחנך אותנו? האם רצה ללמד אותנו משהו? נראה שלא. אין הוא מניח לנו ללמוד דבר מסיפוריו. לדעתו, אין טעם לנסות להבין.
"סבורתני שאין אתה מבין כראוי את מוסר ההשכל שבסיפור זה", העירה צפורת הפשתה.
"את מה?", צרח עכבר המים.
"את מוסר ההשכל".
"האם בכוונתך לומר שיש לסיפור זה מוסר השכל?"
"כמובן", אמרה צפורת הפשתה.
"אכן, באמת", אמר עכבר מים בזעף רב. "סבורתני שצריכה היית לומר זאת, ודאי לא הייתי מאזין לספורך".
"חוששתני שאפשר הרגזתיו", השיבה צפורת הפשתה, "משום שסיפרתי לו סיפור שיש בו מוסר השכל".
"אה! דבר זה תמיד מסוכן לעשותו", אמרה הברוזה.
["הידיד הנאמן", מתוך הספר "הנסיך המאושר"].
