אל תהי צדיק הרבה

אחת העצות הרבות שנותן שלמה המלך בספר קהלת היא: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תִשוֹמֵם" (ז', ט"ז). חז"ל (ורש"י בעקבותיהם) פירשו את הפסוק על דרך הצמצום ודרשו אותו על שאול המלך, אשר מצד אחד הפגין צדיקות-יתר בחמלתו על עמלק, ומצד שני פעל ברשעות כאשר הרג את כוהני העיר נוב בהם חשד - שלא בצדק - בסיוע לדוד למרוד בו. אך הרבה יותר מתקבלים על הדעת דבריו של בעל "מצודת דוד", הרואה את הפסוק כהדרכה כללית: "אל תהי צדיק הרבה - לאסור על עצמך מה שהתירה התורה למען עשות סייג וגדר".

בפרשת השבוע אנו מוצאים דוגמה מצוינת להתנהגות כזו, אשר תוצאותיה היו הרסניות. כאשר יצחק מתכנן לברך את עשו, הוא מבקש מבנו: "ועשֵה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות". רבקה, השומעת את השיחה, מצטטת את יצחק באוזני יעקב, אך בשינוי משמעותי. לדברי רבקה, בעלה אמר: "הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה, ואברככה לפני ה' לפני מותי".

יצחק לא אמר את המילים "לפני ה'". אם רבקה הייתה שמה לב היטב ומצטטת במדויק, היא הייתה נמנעת מכל התרגיל של גניבת הברכה. כבר עמדו המפרשים על טעותה של רבקה, אשר סברה שיצחק עומד לתת לעשו את ברכת אברהם - עם ישראל וארץ ישראל. אך כאשר קוראים את אשר אמר יצחק ליעקב בסוברו שעשו הוא הניצב לפניו, ברור שכוונתו הייתה שונה בתכלית. יצחק נותן למתחזה-לעשו ברכה גשמית בלבד: טל השמים, שמני הארץ, שלטון על אֶחיו. לעומת זאת, כאשר יצחק יודע שיעקב ניצב בפניו, הוא נותן לו במפורש את ברכת אברהם.

עם ישראל שילם לאורך הדורות מחיר כבד על גניבת הברכה. שנאתו של עשו ליעקב עברה בירושה מדור לדור, וניתן לראות בה את השורש הקדום ביותר של גזירות הרומאים, שנאת ישראל הנוצרית ואפילו האנטישמיות המודרנית. והכל - בגלל שתי מילים שהוסיפה רבקה: "לפני ה'". מילים אלו הפכו את כוונתו של יצחק וגרמו לרבקה לחשוב, שהיא חייבת להתערב על-מנת למנוע מבנה הרשע את הברכה הרוחנית הגדולה מכולן. אלמלא טעות זו, קרוב לוודאי שהיא לא הייתה פועלת כפי שפעלה, יעקב לא היה גונב את הברכה והתוצאות הטרגיות ארוכות השנים היו נמנעות.

הכיצד טעתה רבקה בצורה כה בולטת? ויש לזכור, שזוהי אותה רבקה המצטיינת במידת חסד בלתי רגילה מול אליעזר, רבקה המעדיפה לעזוב את משפחתה האופורטוניסטית למען משפחה מרוחקת עליה אין היא יודעת דבר פרט לכך שזוהי משפחה של עזרה לזולת, רבקה הזוכה לקבלת דבר ה' על התאומים שבבטנה. אין זאת אלא שרבקה סברה, שבעלה הצדיק - שברמתו הרוחנית התעלה במעשה העקידה ונותר במידה רבה מרוחק מענייני הארץ - אינו יכול אלא לברך בשם ה'. וגם אם יצחק לא אמר זאת בעצמו, חשבה רבקה, ודאי שזוהי כוונתו; הרי כל מעשיו הם לפני ה' ולשם שמים, ולא ייתכן שמעשה חשוב כמו ברכה על ערש דווי לא יהיה אף הוא כזה.

זו בדיוק הייתה הטעות של רבקה. היא הוסיפה גדר וסייג שיצחק לא אמר. היא סברה שהבנתה את כוונתו של יצחק מגיעה לדרגה בה אין לה צורך במילים מפורשות. היא הסיקה שאם יצחק אינו אומר משהו במפורש, יש לה רשות להוסיף על דבריו כדי לחדד אותם ולגדר אותם. טעותה של רבקה נבעה דווקא מצדיקותה - וזה בדיוק הדבר ממנו מזהיר שלמה.

אין זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בטעות מסוג זה. כבר חוה עשתה אותה, וגם אז התוצאות היו קשות מאוד. ה' ציווה על אדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכַל ממנו". הנחש (שהוא כידוע משל ליצר הרע) טוען באוזני חוה, כי ה' אסר עליה ועל אדם לאכול מפירות גן עדן. חוה, המבקשת להתרחק מן האיסור, מעמידה את הנחש על טעותו - וטועה בעצמה: "מפרי עץ הגן נאכֵל. ומפרי הארץ אשר בתוך הגן, אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". ה' לא אסר לגעת בפירות אלא רק לאכול אותם, אבל חוה מוסיפה סייג על דעת עצמה. אומר רש"י בעקבות חז"ל: "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון... דְחָפָהּ [הנחש] עד שנגעה בו [בעץ הדעת]. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה".

לאדם אסור להוסיף סייגים ואיסורים על דעת עצמו. רבינו נסים, מגדולי הראשונים, כתב וידוי מצמרר הנאמר בתפילת יום כיפור קטן ובמסגרת "תפילה זכה" בערב יום כיפור. במרכז הווידוי נאמר: "כבן סורר ומורה הייתי, כעבד מורד על אדוניו, כתלמיד חולק על רבו. את אשר טיהרת טמאתי, ואשר טימאת טיהרתי. את אשר התרת אסרתי, ואשר אסרת התרתי. את אשר אהבת שנאתי, ואשר שנאת אהבתי. את אשר הקלת החמרתי, ואשר החמרת הקלתי. את אשר קירבתי רחקתי, ואשר ריחקת קירבתי".

סדר המילים ברור ועקבי. תחילה מתוודה האדם על כך שהוסיף על איסוריו של ה', ורק לאחר מכן הוא מתוודה על גריעה ממצוותיו. לאמר: לטמא את טיהר ה', לאסור את שהתיר, להחמיר במקום שהקל - הרי זה מעשה חמור יותר מאשר ההיפך. ומדוע? כי עלינו ללמוד מחוה ורבקה: הרצון להעמיד סייג, לשים גדר במקום בו אין ראוי לשים אותה - הרצון הזה מוביל לתוצאות הרבה יותר חמורות מאשר "רק" הימנעות משמיעה בקול ה'.

לאורך הדורות קבעו חכמי ישראל סייגים רבים שבאו להרחיק את האדם מן העבירה. אך זהו בדיוק העניין: חכמי ישראל הם שקבעו זאת. הסייגים נקבעו בידי גדולי הדור, תוך חשיבה מעמיקה ומציאת עמק השווה שבין מניעת העבירה לבין חומרות יתרות. לא כל הרוצה להקים גדר, יכול להקימה. לא כל אחד יכול להחליט על אוטובוסים נפרדים ועל מדרכות נפרדות לנשים ולגברים. לא כל אחד יכול לקבוע דרישות כשרות קפדניות יותר. אפילו אם מדובר בחכם גדול וברב חשוב, הסייגים יכולים להיקבע רק בהסכמה רחבה של עוד חכמים גדולים ורבנים חשובים, ושומה עליהם להיות בבחינת גזירה שהציבור יכול לעמוד בה. מי שפועל אחרת, אפילו מתוך מחשבה שבכך הוא מגביר את הצדיקות - עובר על עצתו של שלמה ומסתכן בתוצאות קשות לאורך זמן.