המציאות הישראלית חוזרת ומוכיחה כי ל"שוויץ" הישראלי אין, בעצם, גבולות: יש מי שרץ לספר לחבר'ה על ביצועיו המיניים עם אינספור של נשים; יש מי שנוהג במכונית של אבא בלהטוטי-נהיגה מסוכנים, ובלבד שיוכל להרשים את ה"חתיכה" שיושבת לצידו; ויש - להבדיל אלף אלפי הבדלות - "פייטר" במדים, שאינו מפחד משום כדור.
כזה הוא, למשל, ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שלא בכדי טבע את אימרתו הפוליטית הלעגנית: "הם מפחדים". לפחות, מבחינתו, הוא איננו נמנה עם הפחדנים. השבוע הוכיח זאת נתניהו, קבל עם ועדה, לאחר שכמעט נפל למים סוערים. היה זה במהלך ביקור בבסיס חיל הים, כאשר ביקש לעבור מספינת-טילים אל סירה קלה וצרת-ממדים של השייטת. למזלו הרע מעד והחליק, ורק כפסע היה בינו לבין נפילתו לים. מן הסתם שכח איש סיירת המטכ"ל לשעבר שהוא כבר בן 60 ומכהן עכשיו כראש-ממשלה. בתור שכזה מצופה ממנו גילוי של יתר-אחריות והימנעות מהרפתקה בנוסח "אני יכול בעצמי".
לא הייתה זו מעידתו הראשונה של נתניהו בין הגלים. אחד הסיפורים המוכרים בתולדות סיירת מטכ"ל הוא וידויו של לוחם היחידה בתחילת שנות ה-70' של המאה החולפת. על-פי אותו וידוי, נפל אז איש הסיירת, בנימין נתניהו, מסירת-גומי למימיה של תעלת-סואץ. היה זה במהלך פעילות מבצעית, כשעליו ציוד-לחימה כבד. רק תודות לתושייתו של לוחם-שייטת אחר, הצליח זה האחרון למשות את נתניהו בחזרה אל הסירה; מה שמעיד כי לא רק ההיסטוריה - גם ההיסטריה חוזרת, אלא שבהבדל גדול אחד: באותם ימים רחוקים לא היה, עדיין, בנימין נתניהו, ראש-ממשלה...
"סמוך" ו"אחרי" רע ונמהר ממנו היה גורלו של ראש-ממשלה אחר,
יצחק רבין, ששילם בחייו על מחדל אי-האבטחה הראויה. מי שהיה לוחם פלמ"ח ורמטכ"ל, דגל, כמו נתניהו של היום, בסיסמת ה"לא מפחדים". שנים ארוכות סירב רבין, בתוקף, לעטות אפוד-מגן וביטל בבוז את ההפצרות החוזרות ונשנות לסוכך עליו בהתקהלויות. כמוהו היה גם גורלו של אלוף
רחבעם זאבי (גנדי), "פייטר" נערץ בזכות עצמו ויועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון. גנדי סירב בכל תוקף לשאת אפוד-מגן ולהסתייע בשומר אישי, ובסופו של דבר נרצח ביריית-כדור של צלף ערבי. ולא שכחנו את הרמטכ"ל לשעבר,
רפאל איתן (רפול), שבז תמיד לכל רעיון של שמירה אישית, ואף המשיך לצנוח, בערוב ימיו, יחד עם צנחני הקבע, על-אף שכבר עבר מזמן את גיל הצניחה. והיה זה נשיא המדינה לשעבר, עזר ויצמן, שוויצר בריבוע, שהתעקש להטיס בעצמו מטוס ביום חיל האוויר, שנים רבות לאחר שכבר פרש מן החייל וכשכמעט הגיע לגבורות.
מסורת ה"סמוך" וה"אחרי", הטבועה בדמם של מפקדי צה"ל, ייחודית, אומנם, לצבא שלנו, אבל כרוכה בסיכונים גדולים מדי, לא רק למפקד עצמו, אלא למערכת הביטחון כולה. הדברים אמורים במיוחד במי שהגיע לדרגת-פיקוד גבוהה, של אלוף למשל, ושמחליט על דעת עצמו להסתער, יחד עם פיקודיו, בקו הראשון. אלא שמעבר לדוגמה האישית שמבקש בכך המפקד לתת לפקודיו, אסור לזלזל בסכנה האורבת לחייו. אחרי ככלות הכל, אובדנו האפשרי של מפקד רם-מעלה ויקר שכזה, שקול לפחות כנגד מסורת ה"אחרי" וה"סמוך".