אל תגעו לי בקונספציה

גם בימינו צמחה לה קונספציה קטנה – בגוש קטיף. 6,000 פגזים וטילים שפגעו בגוש וגרמו אבידות זעירות יחסית, אשר פורשו כשורה של ניסים הנוגדים כל סטטיסטיקה, הטעו את התושבים לחשוב כי גם הגירוש לא ייצא לפועל. הגורם העיקרי לכישלון המאבק שנוהל באדישות ובקלות דעת הוא הפסיכולוגי – הקונספציה התת-הכרתית הנזכרת.

אבל אלופי הקונספציות, רבי-אומנים של ממש, הם אנשי השמאל הממשיכים שוב ושוב "לאנוס" את המציאות בהתאם למשאלות ליבם, עד להפתעה המרה הבאה. אלא שהרייטינג של אזכור הקונספציות האלה, אותן קונספציות ישראליות מאוחרות שקרסו, צנוע בהרבה מזה של מלחמת יום הכיפורים, כי רובן נוסו לפי המלצת השמאל והתפוצצו לרסיסים בהתאם לאזהרות הימין, בהותירן בושה גדולה ושובל ארוך של דם.

קונספציית היסוד של השמאל, שממנה נגזרו שלל קונספציות, היא שהערבים ישלימו עם קיום ישראל השומרת לעצמה את נכסי "כיבוש" 1948 תמורת ויתורה על נכסי "כיבוש" 1967. על בסיס זה קמה לה קונספציית אוסלו, שעל פיה היינו אמורים לקבל מערביי ארץ ישראל שלום באמצעות הסכם עם "הארגון לשחרור פלשתין" – ארגון הטרור, ששמו ותכלית קיומו הם שחרור כל "פלשתין" מידינו.

התפקיד שיועד לו על-ידי שמאלנינו היה להילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם", באמצעות נשק שקיבלו המחבלים בהמלצתנו, לא לפני ששמם הוסב ל"שוטרים פלשתינים". כידוע, הרשות הפלשתינית שקיבלה ריבונות והכרה לא מילאה את תפקידה המיועד, ובמקום להילחם בטרור הגבירה אותו עד לשיא הפיצוץ בשנת 2000. לעיניהם המשתאות של בעלי התאוריה, הביא "השלום" למלחמה, ודווקא חידוש "הכיבוש" במבצע "חומת מגן" הביא שקט. גם לקונספציית אוסלו היה מחיר: כ-1,500 הרוגים.

כישלון הסכם אוסלו הדו-צדדי יצר קונספציה של נסיגות חד-צדדיות מלבנון ומעזה, שלפיה, עזיבתנו תותיר את צרותינו יחד עם הערבים מאחורי הגדר – הרי הם קיבלו את מה שרצו ובאו על סיפוקם. זו השתלבה בתת-קונספציה של הגדר, שעליה הטיל השמאל לבלום מאחורי כתפיה הרחבות את שאר צרותינו. אך הצרות, סוררות שכמותן, לא מילאו את תפקידן על-פי קונספציה זו ובעזות מצח סירבו להישאר מאחורינו. הגדר לא עצרה את החטיפות של אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט, ואפילו לא את שילוחה של רקטה אחת. כך התמוטטו להן זוג קונספציות בדם ואש של שתי מלחמות – מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה". העלות: כ-200 הרוגים (בתפילה שזהו סוף פסוק).

האויב, שאכן הוכה בשתי המלחמות, יושב כעת בשקט, מלקק את פצעיו ומתכונן לסיבוב הבא. אך מפיקי הקונספציות משמאל כבר הספיקו לבנות זוג חלומות נוסף: האחד – אם כעת שורר שקט, הרי שהשקט הזה יימשך לעולם, והאחר – אותרה התקלה, זוהה הפרט החסר, זה שהכשיל את הניסוי החד-צדדי הקודם, ועתה ניתן להחיות את קונספציית הנסיגה החד-צדדית, בהסתמך על השקט שלאחר "עופרת יצוקה", באמצעות הכנסת שלב נוסף בה: אכן, ניסוג חד-צדדית ונשאיר את הצרות מאחורי הגדר, אבל אם וכאשר יירו עלינו לאחר הנסיגה, נכה בהם "בפראות" (ציפי לבני) "על המקום, בכוח והרבה" ("השמאל הלאומי"), ואז הם יירגעו.

אכן, אנשי השמאל שהבטיחו תמיד כי אם יופרו ההסכמים, תגיב ישראל בחזקה, לא קיימו את הבטחתם, כדי שלא לקלקל את מצג "השלום". לכיסוי אוזלת היד בטיפול באינתיפאדת האבנים, קיבלנו הבטחה שאם הערבים ישתמשו בנשק חם "אז ניכנס בהם בכל הכוח". כך גם הוצדקו ויתורי אוסלו, וכך כזכור התלהם מופז ערב הנסיגה מרצועת עזה ש"אדמת עזה תרעד". אלא שהרקטות המשיכו להתפוצץ, ועד לערב הבחירות לא נקפה ממשלת אולמרט-ברק אצבע בעניינן. "עופרת יצוקה" הייתה הפעם הראשונה שהאיומים הללו גם בוצעו, ואף הביאו לרגיעה.

אז איך עובד ההיגיון השמאלני? במקום להכיר בכך ששימוש בכוח, ולא נסיגה, עשוי להרגיע את האויב, מאמצים שם את השימוש בכוח בנוסף לנסיגה החד-צדדית, תוך הקרבתה הסופית והשקטה של קונספציית "השלום". מדוע? בגלל קונספציית הבסיס – מסירת פירותיו של "כיבוש" 1967 תמורת ויתור ערבי על פירותיו של "כיבוש" 1948, כאמור.

הכל היה יכול להיות כל כך מושלם, עד שבא גולדסטון, קלקל את החגיגה והציב איום על התאוריה החדשה של השמאל, כשהחזיר אלינו את המכות "הפראיות" שספגו הערבים כבומרנג של פשעי מלחמה.
כי אחרת מה פתאום כל התקשורת והשמאל מתנפלים על השמאלן המצוי הזה בזעם השמור להתנפלות על מתנחלים? הרי יותר מכל ניכרת על פניו ההפתעה בעקבות שינוי הכללים הפתאומי – ממתי כועס השמאל על מי שמסרס את צה"ל ואת יכולת ההתגוננות של ישראל? האם אהרן ברק, ידידו של גולדסטון, לא עשה דבר דומה לא פעם ולא פעמיים? האם שכח השמאל, שברק אסר להרוס בתים בציר כיסופים, ובכך הקל באופן מכריע על הרוצחים שביצעו כמה פיגועים איומים, אשר הבולט בהם היה רצח טלי חתואל וארבע בנותיה? כמה חיילי צה"ל שילמו בחייהם על ביטול "נוהל שכן"? סגן אדם מלול בסך-הכל נתן סטירה לערבי חשוד בירי ועל כך ישב במעצר חודשים, כשמשפטו עדיין מתנהל. נו, אז מה? השמאל התרגש? ומה עם סירוס המשטרה לאחר המרד הערבי בגליל בשנת 2000? מה ההבדל בין השופט גולדסטון לשופט תיאודור אור? הרי שניהם עמדו בראש ועדות חקירה פרו-ערביות וניהלו משחק מכור. אז למה רק גולדסטון חוטף אש וגופרית מכיוון שמאל?

התקשורת הישראלית לא טרחה אפילו לתרגם את הדוח שלו וטיאטאה אותו בשאט נפש אל מתחת לשטיח, כאילו נכתב על-ידי מתנחלים. מאמרים תקפו אותו בשצף קצף והתנגדו לחקירה ישראלית של הטענות המובאות בו. כך למשל כתב שחר אילן באתר "וואלה" ב-26.10.09: "קציני צה"ל וחייליו הם לא היחידים שאנחנו יורקים בפניהם בעצם הרעיון להקים ועדת חקירה... אבל מגיע גם הרגע שבו צריך לומר עד כאן. אם הקצינים שהובילו את מבצע 'עופרת יצוקה' ישלמו בקריירה שלהם, וגם אם הם לא ישלמו אבל החיים שלהם בימי ועדת החקירה ייהפכו לסיוט, זה יהיה מחדל אמיתי. כולנו נהיה אחראים לו, וכולנו נשלם את המחיר במלחמה הבאה". ועל כך נאמר: "וואלה"? בוקר טוב, שחר! איפה היית בוועדת אור? למה שתקתם אתה וחבריך נוכח פסקי הדין של ברק? מה עם רדיפות קטנוניות של חיילים על-ידי הפרקליטות הצבאית? אלו אינם "יריקה בפניהם"?

ראש הממשלה נתניהו סיפק את המפתח לתעלומה כשאמר בפירוש שנוכח הדוח, יקשה עלינו לקבל על עצמנו "ויתורים כואבים", כי הרי אחרי הוויתורים הללו, שיובילו ל"שלום", יגיעו טילים, ואז – אם לא יאפשרו לנו "להתפרע" נגד הערבים ולהשקיט אותם בהתקפה חסרת רחמים, עלול הדבר לשבש את התקדמותה הסדירה של הנסיגה.

פרץ הפטריוטיות המופלא של השמאל אינו מבשר אפוא את ימות המשיח. להיפך, הוא בא לעולם לאחר שגולדסטון קלקל את ה"היגיון" המוביל לנסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון, את הקונספציה האומללה שכאילו רק נולדה וכבר נלחמת על חייה.