מים לכל - אבל במחיר ריאלי

משק המים, על בעיותיו הרבות, מצריך התייחסות כוללת ומקיפה, כשעל כל פתרון לצאת מנקודת המוצא, כי על המדינה לספק כל כמות מים הנדרשת על-ידי הציבור וכי על הציבור לשלם את העלות הממוצעת של המים שהוא צורך ולא את עלותם השולית. כמו-כן, אין להשתמש במים כאמצעי לגביית מיסים, ואם מתעורר צורך לסבסד מגזר כלשהו, בעיקר של החקלאים, על הממשלה לשלם סבסוד זה ישירות לרשות המים.

על המדינה להתחייב לאספקת מים בשנים שחונות. את מי שמתנדב להפחית את השימוש שלו במים בשנים קשות, היא רשאית לזַכּוֹת בהנחות או בכל תמריץ אחר, אך מן הראוי שהסדר כזה יהיה מבוסס על התנדבות ועל הסכמה הדדית, ולא על כפייה, תוך ייבוש מטעים או גינות.

כפי שציינו כאן בעבר, קיימים שבעה גורמים לפגיעה באספקת המים הטבעיים, וכולם מצויים באחריותם של גופים ממשלתיים: שאיבת יתר; השקייה במי קולחים; סגירת בארות על-ידי משרד הבריאות; הזרמת כמות רבה של מלחים מן הכינרת אל תוך האקוויפר; שאיבת יתר, הגורמת להתקדמות מי הים לעבר היבשה; דליפות דלק; ושימוש בחומרי הדברה חקלאיים.

כתוצאה מן הזיהום וההמלחה, הושחתה עד היום כחמישית ממקורות המים הטבעיים שלנו, כלומר כ-300 מיליון מ"ק מים לשנה. מקור נוסף של מים שאנו מאבדים ללא צורך הוא כ-200 מאגרי מי קולחים, בשטח של כ-60 אלף דונם, המאבדים מדי שנה כ-150 מיליון מ"ק מים בשנה. מדובר אם כן באובדן של כ-450 מיליון מ"ק מים בשנה, שיש לשקמם ולנצלם.

להשגת יעדים אלה, יש לתת עדיפות מוחלטת לשיקום מערכת המים הטבעית.

שיקום כזה יש לבצע ראשית באמצעות שאיבה מתוכננת של מים - גם במקומות שזוהמו וגם במקומות שבהן נעשתה שאיבת יתר במקרי משבר - והתפלתם. לשם כך ניתן להתקין ערכות התפלה ניידות, המסוגלות לטפל בכאלף מ"ק מים ביום, המורכבות על מכולה שניתן להעבירה תוך פרק זמן קצר ממקום למקום. המכולה הניידת מביאה את איכות המים שיצאו מכלל שימוש לאיכות של מי שתייה מעולים, ועלותה של התפלה כזו בשוק החופשי היא פחות ממחצית מזו של התפלת מי ים. כך, בנוסף על שיקום מקור מים טבעי, ניתן לקבל מי גשם בחינם. כיוון שבנוסף למים הניתנים לשימוש מייצר מתקן ההתפלה גם 20 אחוז תרכיז של מומסים שיש לסלקם, הפעלתו מצריכה כיסוי של המדינה בקווי איסוף לתרכיזים.

מעניין להשוות את עלות הספקתם לירושלים של מים שמקורם מי ים מותפלים לעלות הספקתם של מים שמקורם מי הקולחים של העיר לאחר התפלה. עלות ההתפלה של מי ים היא כ-60 סנט למ"ק, בעוד זו של התפלת מי קולחים היא פחות מ-30 סנט למ"ק. בנוסף, על קו של מי ים מותפלים להעלות במעלה ההר את כל נפח המים מן הים התיכון לירושלים (גובה של כ-700 מ'), ואילו מתקן להתפלת מי הקולחין של הבירה יצריך הובלה לים רק של תרכיז הפסולת, כלומר חמישית מן הנפח, למרחק זהה, אבל במורד ההר. די בניתוח זה כדי לשלול את ההצעה להקים קו מים חמישי לירושלים.

ריקון תרכיזי הפסולת ישירות לים התיכון מנוגד לאמנת ברצלונה, האוסרת לשפוך פסולת למי הים התיכון. לאמנה זו אין הצדקה ויש לבטלה, או לפחות לבטל את חברותה של ישראל בה. שהרי נפח המים בים התיכון, גם מבלי להניח את קיומם של חילופי מים עם האוקיינוס האטלנטי, גדול מאות מונים מנפח המים באקוויפרים המקיפים את חופי הים התיכון. וכך, כל תרכיזי הפסולת שיישפכו ישירות לים באופן מבוקר, יימהלו בו מאות פעמים, והנזק מהם יפחת בהתאם. לעומת זאת, פעילות התואמת את האמנה, קרי - הימנעות מריקון תרכיזי הפסולת לים, אינה מונעת מן הפסולת הנשפכת ביבשה ומשאר המזהמים במקורות המים להגיע לים, אלא גורמת לכך שפסולת זו נמהלת קודם לכן במאגרי מים קטנים בהרבה מאלה של הים התיכון, המשמשים אותנו לשתייה, לבישול ולרחצה. המדידות מלמדות כי אצלנו ריכוזה של פסולת זו הוא רבע מנפח המים. על-מנת להקטין את השפעתם של מזהמים כמו שרידים של הורמונים ותרופות, מומלץ להשקיע מאמץ בפירוק תרכובות אורגניות אלה בתהליכי חימצון לפני השלכתם לים.