הנאמן לנכסיו של הנוכל ברנרד מיידוף יוכל להגיש תביעות ענק בארה"ב נגד עשרות גופים אקדמיים ורפואיים ישראלים, אשר על-פי הנטען קיבלו תרומות שמקורן היה ברווחים מההונאה שביצע מיידוף. כך קובעת סופית (יום ה', 25.6.20) שופטת בית המשפט העליון, יעל וילנר.

אירווינג פיקארד הוא הנאמן על נכסיו האישיים של מיידוף, המרצה עונש של 175 שנות מאסר על הונאת פונזי בהיקף של מיליארדי דולרים, ועל נכסי חברת ההשקעות שהייתה בבעלותו. הוא הגיש תביעות בארה"ב נגד נתבעים שונים, שמשכו לאורך השנים כספים שהשקיעו אצל מיידוף, בטענה שידעו או שהיו צריכים לדעת שמקורם בהונאה שביצע. ביניהם נמצאת עמותת ישעיה הורוויץ, אשר העבירה תרומות ענק לגופים בישראל.

בשל כך, הגיש פיקארד בישראל תביעה בסך 366 מיליון שקל נגד 31 מוסדות למחקר ולהשכלה גבוהה. בין המוסדות: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, מכון ויצמן, הטכניון, המרכז הרפואי שיבא (תל השומר), המרכז הרפואי סוראסקי (תל אביב), בית החולים רמב"ם, שירותי בריאות כללית ומכון לב.

במאי אשתקד גם הודיע פיקארד, כי בכוונתו להגיש תביעה נוספת בארה"ב. לתביעה כזאת יש משמעויות מרחיקות לכת, שכן ההליכים המשפטיים בארה"ב יקרים במיוחד ועלותם במקרה כזה תהיה מיליונים רבים של דולרים. ספק אם פוליסות הביטוח של המוסדות הישראלים מכסות עלויות כאלה; אם לא - יהיה עליהם למצוא את המימון בעצמם; ואם כן - אין ספק שהדבר יגרום לזינוק בפרמיות העתידיות שלהם. לכן, מעבר לניהול הליך בזירה בלתי מוכרת, מדובר בסיכון כספי משמעותי למוסדות הנתבעים.

אוניברסיטאות בר-אילן, תל אביב והעברית, מכון ויצמן והחברות המסחריות שלהם ביקשו להוציא צו חוסם, אשר יאסור על פיקארד לתבוע אותן בארה"ב, בעיקר בטענה שמדובר בהליך מקביל לזה שכבר מתנהל בישראל. פיקארד טען, כי עילת התביעה בארה"ב תהיה שונה מאשר בישראל. שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גרשון גונטובניק, דחה בחודש מארס את הבקשה וכעת דחתה וילנר את הבקשה לערער על החלטתו.

וילנר אומרת כי השימוש בצו חוסם שמור למקרים קיצוניים ונדירים במיוחד, משום שהוא פוגע בזכות הגישה לערכאות. "הדברים הם בבחינת קל וחומר בכל הנוגע לחסימתם של הליכים במדינה זרה - מכבידים ומקשים ככל שיהיו. האמצעי הראוי, לדידי, להתמודדות עם הליכים משפטיים קנטרניים או בלתי-מוצדקים כאמור הוא פניה אל הערכאה הזרה בבקשה מתאימה לסילוק התביעה על הסף או לעיכוב הליכים, אשר תתברר בהתאם לדין הרלוונטי החל באותה המדינה ולשיקול דעתה של הערכאה המבררת", מוסיפה וילנר.

המקרה הנוכחי "רחוק מאותם מקרים קיצוניים ונדירים בהם מוצדק ליתן צו חוסם, תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות של המשיב, והפרת עקרון כיבוד הערכאות הזרות", קובעת וילנר. פיקארד לא יכול היה להגיש את התביעה בשל פסק דין שניתן בניו-יורק בשנת 2014 והדרך נפתחה בפניו רק כאשר בית המשפט לערעורים הפך את פסק הדין בתחילת 2019. "על פני הדברים, עסקינן בתביעה לגיטימית, שאיננה תביעת סרק וממילא נראה כי אינה נובעת מקנטרנות או מרצון לפגוע במבקשים".

וילנר מוסיפה: "בית המשפט לערעורים עמד בפסק דינו על אינטרס המשפט האמריקני בבירורן של תביעות השבה נגד נעברים משניים אשר קיבלו סכומי כסף הנובעים מן ההונאה שביצע מיידוף, וזאת למען המשקיעים שכספיהם נגזלו ולטובת הכלכלה האמריקנית בכללותה. אינטרס זה מעניק משקל ייחודי לעקרון הכיבוד הנוהג בין ערכאות זרות, ומטה אף הוא את הכף לצד דחיית הבקשה למתן צו חוסם". ההכבדה הכלכלית על הנתבעים הישראלים והנזק האפשרי מניהול ההליך המקביל, אינו מספיק כדי להצדיק את הצעד החריג של צו חוסם, וכך גם העובדה שזוהי זירה נוחה יותר מבחינת פיקארד, היא קובעת.

את המוסדות המבקשים ייצגו עוה"ד בועז בן-צור, גיא רוה, עופר פליישר, טל סלע, אייל דורון, רון ליבסון, גיל רון ונדב מיארה. את פיקארד ייצגו עוה"ד, עדי נורדמן, רן קמיל, אפרת שמעונוב וליאור גפן. מוסדות נוספים יוצגו בידי עוה"ד יעקב הילמן ויצחק גולדשטיין.