|
הכוהנת הגדולה של המטבח הצרפתי [בורודה קפלן]
|
|
|
|
|
תמיד אפשר לשחזר מחדש את סיפור הגעגוע ההיסטורי של האמריקנים ל"אשת האומלט הצרפתי": דרך סגנון הביטוי הייחודי שלה, האופי הלא שגרתי והאהבה הבלתי נפסקת לאוכל במובן החיובי. צ'יילד הצליחה לתת את המהפכה הקטנה שלה, בלי שנרגיש, לחברה האמריקנית בדרכה. זהו זיכרון צרוב ואישי שחי וקיים בלבבות ההמונים.
ג'וליה צ'יילד הייתה באמת משהו מיוחד - מלכת הבישול הצרפתי, האישה שהצליחה להביא את סגנונה האישי המתובל בקורטוב של איכות וטעם למטבח האמריקני. לא יאמן עד כמה צ'יילד הייתה ממש "מולטי סיסטם". הפלא ופלא היא הייתה גם סופרת וגם אישיות טלוויזיונית מבריקה שבזכותה האמריקנים חוו את המטבח הצרפתי הרב גוני על החיך מאידך-גיסא, ואת טכניקות הבישול שלה המופלאות במטבח מחד-גיסא. באותם ימים, שנות השישים, הדרך העיקרית לשמור עם צ'יילד המהוללת על קשר, כביכול, היה יכול להתקיים רק באמצעות ספריה ותוכניות הטלוויזיה שלה באופן לא מוחשי.
ידוע שמהפכות נועדו לבצע טלטלות לחיוב או לשלילה, אך במקרה של צ'יילד הייתה "המהפכה" שלה באוכל חיובית למדי. היא אומנם נחשפה לראשונה לאוכל בגיל מאוחר יחסית, אולם לאור נישואיה עם בעלה (דיפלומט במקצועו) היא יכלה לחוות את מיטב האוכל הקולינארי מסביב לעולם ולהביאו למטבחה האישי ומשם הישר אל הצלחת של כל אחד ואחת.
כפי שהזכרתי מקודם, צ'יילד הייתה גם סופרת מדופלמת, היא חיברה ספרים רבים, אך ספרה החשוב מכל היה Mastering the Art of French Cooking (בתרגום לעברית - להיות מומחה באומנות הבישול הצרפתי). ספר זה זכה להצלחה עצומה בארה"ב ומעבר לגבולותיה. הספר ראה אור לראשונה ב-1961 ומאז "יצא מתוק" כמו שאומרים. את הספר היא כתבה ביחד עם שתי שותפות צרפתיות שאותן הכירה בבית הספר "קורדון בלו" בפריס, כך שבהחלט אפשר להסיק שהדמיון והאוכל "התערבבו" היטב לפני הוצאת הספר למדפים.
הספר הזה הוא אחד החשובים בתחום האוכל. הוא זה שהוביל לימים לתוכנית הטלוויזיה שקיבלה להנחות על-פי "חזון האוכל של צ'יילד", כך אני מאמין. בשנת 1963, מהלכה למעשה, נולדה תוכניתה החדשה והמפורסמת - The French Chef (השף הצרפתי). באותם ימים, תחילת שנות השישים, השתולל באמריקה הטרנד הצרפתי שהובל ביתר שאת ובגאון ע"י ג'וליה צ'יילד, בכבודה ובעצמה, ועל-ידי ז'קלין קנדי, הגברת הראשונה של ארה"ב לשעבר.
הגב' קנדי היא החוליה המשלימה ב"מהפכת האוכל" עם ג'וליה צ'יילד, כפי שהזכרתי כבר. שתי נשים אשר הצליחו להביא דרך פעילותן הענפה את האוכל הצרפתי לייחודיות אשר יכלה לאפיין רק אותן - כל אחת בתחומה.
צ'יילד הצליחה להוביל לשינוי תפיסה במעמד הביניים. לאפשר להם לאכול סוג אוכל שניתן בזמנו רק למעמד הגבוה בחברה. במבחן התוצאה, אומנם, ההצלחה הייתה מועטה, אך מנגד גם הצלחה מועטה במצב שכזה היא הצלחה מרובה, למרות שהחברה האמריקנית המשיכה בשנות ה-80 וה-90 להתרפק על ניחוחות הג'אנק פוד הטעימים, דבר שמנוגד לדוקטרינה של צ'יילד. אף-על-פי-כן, אני מטיל ספק אם אפשר לשנות משהו מזה היום, מאחר שגם החברה השתנתה ושואפת היום , בפנאטיות קיצונית למדי, להתנזר מחמאה ושומן, ובמקום לאכול, נניח, נבטים ושאר מוצרי בריאות. דבר מה שצ'יילד לא הייתה יכולה לסבול, היא תמיד טענה שאכילת חמאה כמוצר ההוד וההדר של המטבח הצרפתי, אינה מזיקה, אלא להפך.
צ'יילד זוכה היום לסרט משל עצמה "ג'ולי וג'וליה" (Julie & Julia). את דמותה מגלמת: האחת והיחידה - השחקנית הנפלאה מריל סטריפ. אין ספק שהסרט המדבר עליה, באיזשהו מקום ממחיש במימד חד כווני את המשמעות החשובה שהאמריקנים רוכשים לצ'יילד ולאוכל שלה. אני בטוח שהסרט יהיה משובח בפרספקטיבה של זמן. והטעם, אוו.. הטעם, הטעם - בניחוח קולינארי צרפתי.
Bon Appétit