משרד העבודה והרווחה הטיל במהלך שנת 2019 עיצומים כספיים בגובה 4,397,160 שקל בגיל העסקה אסורה או ללא היתר ביום המנוחה. כך עולה מדוח שנתי שפרסם המשרד. עם זאת, ברשימת העסקים שהפיץ מינהל הסדרה ואכיפה במשרד עולה כי רשימת העסקים שהפרו את החוק חלקית, ומופיעים בה רק עסקים שהגובה הכולל של העיצומים שהוטלו עליהם הוא 2,216,460 שקל. עד עתה, סוף אוקטובר 2020, לא מסר המשרד פירוט על אילו מעסיקים הוטלו 2,180,700 שקל נוספים - 50% מכלל הקנסות שהוטלו.

במשרד העבודה אומרים כי הפרסום המחויב לפי החוק להגברת האכיפה כולל את המידע המחויב לפי סעיף 17 לחוק שעניינו החלטה סופית בדבר הטלת עיצום ואת הפירוט הנדרש לפי סעיף זה. לאור זאת מדובר בפרסומים המשקפים דיווחים עם נתונים שעשויים להיות שונים ולכן אין להסיק חוסר הלימה בין המידע. עוד הוסיפו כי באתר מפורסמות רק ההחלטות הסופיות לאחר מתן זכות טיעון, וההחלטות מצויות בהליכי טיעון מול הממונה אינן מפורסמות בשלב זה על-אף שמופיעות בדוח הסטטיסטי בסוף השנה. כמו-כן, ניתן לפרסם עיצום באתר רק לאחר מיצוי ההליכים אל מול ממונה עיצומים, כך שהודעות על כוונת חיוב שכן מפורסמות בדוח הכללי של חופש המידע לא מפורסמים באתר באותה נקודת זמן אלא רק לאחר ההחלטה הסופית של הממונה שהתקבלה אצל המעסיק, לכן עיצומים שנמצאים בהליכי טיעון מול הממונה טרם פורסמו.

סחבת בטיפול

כאמור, פרק הזמן שחלף מאז ההחלטה על הטלת הקנסות ועד עתה מגיע בחלק מן המקרים ליותר משנה, שבמהלכה יש סחבת בטיפול בתיקים. לשאלת News1, מה הזמן המירבי להליכי טיעון בפני הממונה, השיבו במשרד העבודה: "לרוב בין 45 ל-90 יום, אולם יש מקרים בהם זה אורך יותר זמן, לציין כי לאחר הטיעון נשלחת החלטה למעסיק ורק לאחר שהתקבלה אצל המעסיק היא תפורסם. כמו-כן ציינו, כי ועדת ערר הינו גוף מעין שיפוטי עצמאי שאינו כפוף למנהל הסדרה ואכיפה, ולכן בעניין זה יש לפנות ישירות לוועדה". הוספנו והקשינו האם ועדת הערר אינה כפופה למשרד העבודה, והתשובה שהתקבלה היא " ועדת הערר הינה גוף מעין שיפוטי. זמן ההכרעה בעררים שמוגשים הוא בהתאם לגופם של המקרים בערר ולדרישות העולות מתוך העררים. באופן זה ההליכים בפני ועדת הערר הם הליכים אדברסרים ולכן זמן ההכרעה משתנה ממקרה למקרה. ועדות הערר פועלות על-מנת לייעל עבודתן ולקצר את זמני הטיפול בעררים".

כמעט כל העסקים שהוטל עליהם קנס בפועל מגיעים מענף המסחר. עם זאת, במשרד העבודה מדגישים כי הם אינם היחידים שמתקיימת בהם אכיפה. לראיה, מציג המשרד את מספר ההתראות ניתנו לפי פילוח ענפי, ואת גובה ההתראה שעשוי בעל העסק המפר לשלם. יודגש, אין מדובר בקנס שעליו לשלם, אלא בקנס שאותו עתיד היה לשלם אם ישוב על העבירה.

התראות שלא מומשו ב-10 מיליון שקל

בתחום המסחר ניתנו 95 התראות שגובה הקנס עליהן עשוי להגיע ל-10,342,160 שקל. בתחום החקלאות ניתנו 12 התראות בגובה 3,544,200 שקל. בתחום האלקטרוניקה, התקשורת והתוכנה ניתנו התראות בגובה 2,577,600 שקל. בתחום המסעדות ניתנו 24 התראות בגובה 2,343,240 שקל. בתחום התעשיה ניתנו 9 התראות בגובה 1,917,700 שקל. בתחום שמירה, אבטחה, ניקיון וכוח אדם ניתנו 14 התראות בגובה 1,774,180 שקל. בענף הבניין ניתנה התראה אחת בגובה 1,002,400 שקל. בענף פעילויות בידור ופנאי וספורט ניתנו 3 התראות בגובה 929,240 שקל. בענף אולמות האירועים ניתנו 3 התראות בגובה 335,240 שקל. בענף בעלי המקצועות החופשיים שתי התראות בגובה 213,760 שקל. בענף שירותי בריאות וסיעוד 3 התראות בגובה 163,080 שקל, בענף בתי מלון ואירוח שתי התראות בגובה 127,860 שקל. בענף הטלמרקטינג התראה בגובה 35,280 שקל ובענף תחנות הדלק התראה בגובה 20,460 שקל - סך הכל 171 התראות בגובה 25,326,400 מיליון שקל שלא מומשו.

הסכומים האמורים הם בגין עבירות העסקת נער במנוחה השבועית (עבירה הנושאת בצידה עונש חמור), או העסקה אסורה ביום המנוחה השבועי. על-פי החוק, יום המנוחה השבועי ליהודי הוא שבת, וללא-יהודי אחד משלושה - יום השבת (מהשקיעה בשישי עד מוצ"ש), יום שישי או יום ראשון - על-פי בחירת העובד, ובלבד שיהיה זה יום קבוע. איסור העסקה במנוחה השבועית חל הן על יהודים והן על לא-יהודים.

גורם הבקי בדיני עבודה אומר ל-News1 כי להתרשם מגובה הקנסות, ויש לבחון את מספר העובדים הנבדקים, את התמשכות ההליכים ואת ריבוי המקרים שבהם מסתפק משרד העבודה בהתראות בלבד. לדבריו, "מדובר בתת-אכיפה, ויעיד מספרם הרב של מרכזי הקניות הפתוחים בשבת. לצד חוק שעות עבודה ומנוחה נחקק באופן נדיר חוק להגברת האכיפה, והאכיפה הרפה מהווה מחדל חוקי וחוטאת לכוונת המחוקק".

בתוך כך, בפסק דין חלקי שניתן לאחרונה [סעש (ת"א) 13134-10-17 שמעון יעקובוב - צמד אבטחה ונקיון (1986) בע"מ], קבעה השופטת יפית זלמנוביץ גיסין מבית הדין האזורי לעבודה בת"א, כי על חברת צמד אבטחה ונקיון (1986) לפצות עובד שהועסק אצלה בשמירה שבעה ימים בשבוע, בניגוד לדיני העבודה. טענותיה של המעסיקה כאילו הדבר נעשה ברצונו ולבקשתו נדחו. השופטת ציינה כי אין מדובר בעניין של מה בכך, ומדובר בכבוד האדם, בדומה לזכותו של אסיר למיטה. בפסק הדין המשלים תינתן התייחסות בית הדין להבטים אחרים בתביעה.