חרב פיפיות בידם

מראשיתה השקיעה הציונות הדתית מאמץ רב בהסברה והצדקה של אימוץ המהפכה הציונית והפנמת האקטיביזם המדיני וההיסטורי שזו יצרה. אימוץ האקטיביזם המדיני חייב את הציונות הדתית לגבש עמדה גם ביחס לאקטיביזם צבאי הגלום באקטיביזם המדיני, ולהתייחס לשאלת השימוש בכוח צבאי המתנגש עם הגישה המוסרית של הדת היהודית כפי שגובשה בגלות.

ספרו של ד"ר אלי הולצר בוחן את היחס אל האקטיביזם הצבאי הלאומי כפי שהוא עולה מכתביהם של הוגים, רבנים ואנשי ציבור בציונות הדתית. מחקרו בודק יחס זה הן מזווית היסטורית, מראשית הציונות המדינית ועד להינתקות ב-2005 ולאירועי עמונה בשנת 2006, והן מזווית ראיה הרמנויטית, הבוחנת את הפירושים שהעניקו אישים שונים בציונות הדתית לשאלות אלו.

בחלקו הראשון של ספרו מתאר הולצר את גישתם של כמה מההוגים הבולטים בראשית הציונות הדתית לסוגיה זו, ועומד על התנגדותם הברורה לאקטיביזם צבאי. שני חלקיו האחרים של הספר עוקבים אחר הפרשנות שנתנו דורות ההמשך להתפתחויות ההיסטוריות והמדיניות, תוך התייחסותם להגותם של מייסדי הציונות הדתית.

מייסד תנועת המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס (1839-1915), כותב ד"ר הולצר, לא ראה בציונות ובאקטיביזם הלאומי חידוש, אלא מימוש חובה קיימת לדאוג לרווחתו של העם היהודי. לדידו, לא היה בכך שינוי מהותי בעקרונות הפעולה לפיהם צריך העם היהודי להתנהל, והוא סייג, לפיכך, את האקטיביזם המדיני בכך שאסור לו לגלוש לאקטיביזם צבאי. ריינס לא סבר שהציונות תידרש לאקטיביזם צבאי, אולם דאג להזהיר מפני אתוס החרב הנוגד, לגישתו, את אתוס הספר, עליו מושתתת היהדות.

בניגוד לו, כידוע, ראה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) בציונות ובאקטיביזם המדיני שהפגינה רכיב מכונן בתהליך הגאולה. הראי"ה, מסביר ד"ר הולצר, התנגד אף הוא ליצירת אתוס צבאי וביקר קשות את המיליטריזם האירופאי הסוגד, לדעתו, לכוחניות. לפי הפרשנות הגאולית שהעניק הראי"ה קוק להתרחשויות ההיסטוריות, מבהיר הולצר, סכנה כזו לא נשקפה לציונות. אם בתקופת המקרא היה האתוס הצבאי חלק מן העשייה המדינית של העם היהודי, טען הראי"ה, הרי שהתקדמותו המוסרית מאז, כמו גם תהליך הגאולה שהתאפשר בשל התקדמות רוחנית זו, מציבים אותו בעמדה בה כלל לא יידרש לאקטיביזם צבאי כדי לממש את שאיפותיו המדיניות. בקושרו את תפיסת הגאולה לרעיון הקידמה, מצא הראי"יה קוק בפניה לאקטיביזם הצבאי נסיגה מוסרית ורוחנית אל פגמיו של העם בימי המקרא.

לעומתם, כותב הולצר, הרב אהרן שמואל תמרֶת (1869-1931), ובהמשך גם הרב משה אביגדור עמיאל (1882-1946), ראו בהתעוררות הלאומיות מבית מדרשו של הרצל העתק של אידיאולוגיות לאומיות אירופאיות הרוויות באתוס כוחני וצבאי והזהירו מהשלכותיו ההרסניות של אתוס זה על גורלו של המוסר הדתי. גישתם הדתית, שזיהתה את תורת ישראל עם התרבות הליברלית-הומניסטית המציבה את הפרט במרכזה, ראתה בתרבות המציבה את המדינה במרכז, ואת כוחה הצבאי ככלי ללמימוש מרכזיותה, את גילומה המודרני של האלילות. תמרת ועמיאל חייבו אומנם אקטיביזם פוליטי שיאפשר לעם היהודי לממש את האתוס הרוחני שלו. אולם מכיוון שראו באתוס הכוחני סתירה מהותית ליסודות היהדות, ובאימוצו - ערעור על האתוס המוסרי אותו אמורה לדעתם הציונות לממש, סברו שעיקר תפקידה של הציונות הדתית הינו ביקורתי: לוודא שסכנת האתוס הכוחני הטמונה בלאומיות החילונית לא תתממש.

כיצד התגלגלו גישות אלו למצב בו מייחס חלק הארי בציבור הציוני-דתי קדושה של ממש לצבא ולנשק? איך הפכה גישת הרב קוק לאידיאולוגיה המרכזית בציונות הדתית וכיצד התנתבה בידי ממשיכיו, ובראשם בנו הרב צבי יהודה קוק, לכדי תפיסה הרואה בצבא ביטוי לסגולה המיוחסת לעם ישראל? ואילו מגמות הולכות ומסתמנות בקרב ציבור זה בעקבות המתח הנוצר בין הקדושה שהוא מייחס לצה"ל ובין העובדה שהצבא, בתוקף היותו הריבון בשטחים, הוא גם זה הפועל למימוש החלטות מדיניות המתנגשות עם מה שנתפס בידי הציונות-הדתית היום כמצוות כיבוש הארץ? מחקרו של הולצר מתאר תהליך זה ובוחן כיצד פורשו גישות היסוד של ראשוני הציונות הדתית בידי ממשיכיהם מול ההתפתחויות ההיסטוריות. ד"ר הולצר חושף בספר זה כי תפיסתו של הרצ"י קוק את האקטיביזם הצבאי היהודי כחלק מתהליך הגאולה החלה להתגבש עוד בשנות ה-40, שנים ארוכות לפני מלחמת ששת הימים, והוא מפרט כיצד הושפעו זרמי הציונות הדתית השונים מהתפתחויות ההיסטוריות, המדיניות והצבאיות השונות, וכיצד פירשו אותן מנהיגיהם.