מי שחושב שמשאל עם הוא בסך-הכל פטנט מוצלח לכבול את ידי כל ממשלה מלחתום עם הסורים על הסכם שלום הכרוך בנסיגה מן הגולן יודע אולי מה הוא רוצה אבל ככל הנראה אין לו מושג מה הוא עושה.
משאל על הגולן הוא הכשר למשאל על כל עניין. למשל על החלת ההלכה כמסד המשפטי של מדינת ישראל. למשל על שירות לאומי חובה לכל אזרח, אם איש או אישה, אם ערבי אם יהודי. למשל על תחבורה ציבורית בשבת. למשל על מיהו גר ועל מי יכול לגייר. למשל על ההתנחלויות. למשל על כל נושא ונושא בו הכרעה בין לאו מוצק וחד-ממדי לבין הן קשוח ובלתי מתפשר הוא הכרעה שתפרום את המדינה באורח חסר תקנה. זה בטבעה של החברה הישראלי.
ישראל היא מדינה של שאלות לא פתורות לא רק מפני שאין רוצים לפתור אותן אלא מפני שאין אפשרות לפתור אותן. במדינה כזאת משאל עם, חרף כל מעריציו כביטוי אולטימטיבי לדמוקרטיה, יכול לקבל מימד של אונס על כל המשתמע מכך. כל כמה שהמשא והמתן האין סופי על כל תג מתגי הזכויות והחובות, על המעמד האישי, על גבולות הזהות היהודית והישראלית, מעורר לעיתים מיאוס, הוא משא-ומתן קיומי.
אי-אפשר להוליך ספינה בין סלעי שרטון משוננים בלי לנווט בזהירות, בלי לזגזג קצת, בלי ויתורים על המהירות ועל אורך המסלול הנראים תמיד עדיפים בעליל אך המבטיחים התרסקות בלתי נמנעת. לכל משאל עם תחייב האחריות המינימלית להציע פטנט לפטנט. בעניין אחד יתגבש רוב בכנסת לחוקק חוק למשאל עם המצריך רוב מיוחס, שיבטיח תוצאה מראש. לעניין אחר יתגבש רוב שיכריע בעד משאל עם בו אין לכל האזרחים זכות הצבעה כי השאלה הנדונה איננה שאלה לכלל האזרחים. הדמוקרטיה הישראלית תהיה חלל שמקום קבורתו במשאל. ואפילו לא יתפתה רוב כוחני בכנסת זאת או אחרת לחוקק פטנט הנראה לו כערום ומוצלח במיוחד ולא ילוש לעצמו מיני משאלי עם שונים, הוא יצטרך להחליט מה עושים עם מיעוט גדול שלא ייסוג ממה שאנו אוהבים לקרא חפירות חייו ויקדש שם שמים בהתנגדות גם להלכה ובעיקר גם במעשה ליישום החוק. במדינה של קצוות, שיש בה חניתה ותפוח, תל אביב וקריית ארבע, חיפה ובני ברק, קריית עתידים ומאה שערים, כפר סבא-רעננה וטייבה- טירה, וירושלים, אי-אפשר למשול בכן ולא. או החוק יתמוטט או בתי הסוהר יתפוצצו מרוב יושב.
ישראל זקוקה בכל עניין למערכת הממתנת את מכות ההכרעה. ברור שהיא זקוקה לשלטון מחליט. זאת אינה השאלה. השאלה היא איך מחליטים, איך מגיעים להבנה לצמצם עד למינימום האפשרי את המחלוקת על עקרונות שאין מהן נסיגה ואיך לקדם מירבית את ההכרה בעקרון ההסכמה. חייה נעים במסלול בו יש מספר דרמאטי של צמתים מסוכנים. היא לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד לפני הצומת כדי להימנע מבחירת הדרך היוצאת ממנו. אולם היא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד בצומת ארבעים ותשעה נקודה תשע אחוזים מאזרחיה שלא יקבלו, בצדק או שלא בצדק את גזרת הדין של אפס נקודה שניים אחוז של אזרחים בשאלה הנראית בעיניהם כשאלת היות או חדול, כן בלי נואנסים, לא בלי גוני גונים.
זה הכלל, אם שיטת משאלי העם אינה מתאימה לישראל היא אינה מתאימה גם לשאלת הנסיגה מן הגולן. אם היא מתאימה להכרעה על הגולן היא תהיה מתאימה בהכרח לכל מה שיעלה מזלג הרוב הפרלמנטארי המזדמן. אין כל סבירות אחרת, גם אם שבע יבטיחו המבטיחים כי הם יודעים להבדיל בין משאל עם מאחד לבין משאל עם מפלג. הם לא יודעים. אין איש בעולם שיודע.
אין בדברים האלה ביטוי של עמדה ביחס לוויתור על רמת הגולן. בנסיבות הקיימות והנראות לעיין, לא תוכל להתקבל הכרעה ממשלתית פרלמנטארית הכרוכה בנסיגה מן הגולן. העת היא עדיין ותהייה עוד ימים רבים עת לשיקולים ביטחוניים מדיניים ולמאמצים דיפלומטיים יצירתיים. הפן האידיאולוגי והרגשי קיים, אך הוא לא מכריע היום, וגם השאלה על מה נכון לוותר תמורת שלום אמת קיימת אך היא היפותטית עד מופשטת כעת. לכן, אין זה מן התבונה להיחפז היום ולחוקק חוק שבשלב הזה לא יועיל לגולן גם אם הוא חפץ רק בכך, אך יטיל בדיעבד מהומה לתוך המציאות השלטונית הישראלית גם אם מלכתחילה לא לזה הוא מתכוון.
אין בדברים האלה חידוש. הרוח המבושמת בפטריוטיות משכר נושבת היום בכנסת. מתנגדי כל נסיגה ממלאים בה ריאותיהם. אפשר להבין אותם. ההצבעה בעד חוק משאל העם ישרה בעיניהם חרף כל ההסתייגויות הידועות. אך גם חסידי המשא והמן והנסיגה נושמים את המשבים האלה ואף על-פי שהם אומרים בפה כי הם מתנגדים למשאלי עם, לזה שבגולן ולאלה שיבואו, הם מרימים, כמה מפתיע, את ידם בעד. גם בזה אין לצערנו כבר כל חידוש.
