זו בהחלט סיבה למסיבה: יום הולדת לעיתון בן 70, שהצליח במה שעשרות עיתונים נכשלו בו לאורך הדרך. הארץ אומנם קשיש ממנו בשני עשורים, אבל הישרדותו של ידיעות אחרונות ונסיקתו דרמטית יותר, הירואית יותר. וגם מוצלחת יותר, אם לשפוט בערכים כמותיים של תפוצה, קוראים, הכנסות, וגם בולטות ציבורית. עיתון שהצליח לקבץ תחת כנפיו רבים מהבולטים והאיכותיים שבעיתונאי ישראל, ובעיקר לכוון את הצליל שהוא מפיק כך שיוכל להקרא ללא יומרה "העיתון של המדינה".
איך חוגג עיתון אירוע כזה, בדיוק בסוף השבוע שבו מעלה החינמון "ישראל היום" את תפוצת יום שישי ב-50%, מעריב ממשיך לדשדש עם הפסדי ענק וקיצוצים מתמשכים, ויותר ויותר צעירים מתנתקים מן הטקסט המודפס בעיקר לחלופה האינטרנטית? - באמצעות מאמר של המו"ל ארנון מוזס, קצת היסטוריה של העיתון, שכתבה נחמה דואק, ומוסף מיוחד שכולו "הסיפורים שמאחורי הסיפורים" בשילוב צילומים איכותיים (שהופיעו בעיקר במוספי העיתון). והחגיגה, כך מבטיחים לנו, רק מתחילה. זו חגיגה במקומה ובצד הערך המוסף היח"צני והשיווקי הנלווה לה, יש בה שמחת אמת של מי שמלאכתם עלתה יפה.
מי שמבקש לפענח את הדנ"א של העיתון באמצעות הטקסטים שפורסמו בסוף השבוע הזה, ימצא בו, לצד משפחתיות דביקה, בראש ובראשונה את האתוס המכונן של המלחמה נגד מעריב. דברי ימי העיתון מאז 1948 עמדו בסימן המאבק ההירואי להשתקם מן "הפוטש" של פברואר 48', שבו עזבו העורך הראשי, עזריאל קרליבך, וצוות בכירי העיתון את המערכת והקימו את "ידיעות מעריב". "חבורת העריקים", מסנן נוני מוזס בין שיניו בטור שכתב לכבוד החגיגה, בשנאה משפחתית שמעולם לא קהתה.
זו אכן הייתה אמורה להיות מהלומת מוות לידיעות אחרונות. בגיליון הראשון של "ידיעות מעריב", הגדיר אותו קרליבך לא כעיתון חדש, אלא כ"צורה חדשה", ונכללה בו תודה "למאת-אלף קוראינו, על נאמנותם וסבלנותם בכל תשעת השנים שעברו" (ידיעות אחרונות הוקם תשע שנים קודם לכן, בשנת 1939), והסבר על כך שמדובר ב"חילוף מנהלים". הדברים נכתבו בביטחון מלא שמעריב קם על חורבות "ידיעות", שלא יתאושש, והוא ממשיכו הישיר.
הרגע הטראומטי הזה מלווה את העיתון מאז ועד עצם היום זה. בנאמנות עזה, רבת שנים, לאנשים שלא הלכו עם קרליבך, ולמי שהצטרפו לעיתון הנטוש בשעה הקשה, כמו הרצל רוזנבלום, ולא פחות מכך בעוינות עמוקה ויחס נקמני כלפי "עריקים" אחרים שהעזו לעבור לרחוב קרליבך במשך השנים, כדוגמת העורכים עמוס רגב ורון לשם וכתבים כעמיר רפופורט. וכמובן אדם ברוך ודב יודקובסקי, שנחזור אליו בהמשך. ועוד יותר מכך בסיפוק הגדול שחשו בני המשפחה בשעה שמעריב נאלץ להוריד בשנות השמונים, באיחור, את הכתובת שהתנוססה מתחת ללוגו שלו, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". זו לא הייתה סתם הצלחה עסקית, זו הייתה סגירת מעגל היסטורית.
על המלחמה עם מעריב נכתבו כבר הררי מילים, אבל חגיגת ה-70 של ידיעות אחרונות מעלימה ומצניעה כמה וכמה ממרכיביה ההיסטוריים. ראשית, את תרומתו החשובה של קרליבך לידיעות אחרונות עד רגע ה"עריקה", כעורך וככותב מרכזי, שליווה בטוריו את מלחמת העולם השניה, תיאר בלשונו הייחודית את אירופה שלאחריה ואת המאבק להקמת המדינה.
ולא פחות חשוב: ידיעות 2009 בוחר להצניע את האיש שאחראי יותר מאחרים להצלחתו, לצד בני משפחת מוזס. כמה מן הכותבים מזכירים אותו, אזכורים קצרים מדי, לטעמי. את תצלומו, עד כמה שחיפשתי, לא מצאתי. וב"ידיעות" מכירים את חשיבות התצלום ומשמעותו. לא פלא: מהטקסט של נוני מוזס עולה איבה עמוקה, בהערת סוגריים על "אותו יודקובסקי", שניסה לדבריו לבצע "פוטש מספר 2" בשנות ה-90, וכאשר נתמנה לעורך ראשי של מעריב ניסה לקחת מידיעות אחרונות את מיטב העיתונאים. "גם הוא נכשל", כותב מוזס.
ליודקובסקי מגיע ביום חג כזה קרדיט גדול בהרבה. גם בשנים שבהן לא החזיק בתואר העורך אלא היה "מרכז המערכת", היה אחראי לעיצוב סגנון הכתיבה והתמהיל התוכני של ידיעות אחרונות ולהפיכתו לעיתון שאין רבים כמוהו בעולם. במדינות אחרות אתה יכול לזהות את מיקומו של אדם במידרג החברתי על-פי העיתון שהוא קורא, וגם בישראל מקובל היה כך בשנים רחוקות. עד שיודקובסקי לימד את עיתונאיו את רזי הכתיבה שאינה כבדה מדי לאיש הפשוט ואיננה מעליבה את האינטיליגנציה של קוראים בעשירונים העליונים, וסלל את הדרך ל"עיתון של המדינה", לא של חלק ממנה.
הקורס המזורז בכתיבה שהעניק במכתביו לישעיהו בן פורת, כתבו החדש של העיתון בפריז בשנות ה-50, הוא דוגמה להבנתו הדקה את היחסים בין הטקסט לקורא. "רצוי לכתוב דווקא בפסקאות קצרות ולא לקמץ בנקודות ופסיקים", כתב לו. "הקורא עצלן. הוא אוהב קריאה נוחה". שמותיהם של בן-פורת, כמו של דמויות בולטות שעשו את ידיעות אחרונות של פעם, בהן אדם ברוך ורם אורן שעיצבו את "7 ימים", מירה אברך, ארהל'ה בכר ואחרים נעדרים מן הגיליון החגיגי, בחוסר צדק היסטורי מובהק.
חלק מהם נוכחים ב-YNET, אבל דווקא במוצר הדפוס הם חסרים.
המוסף החגיגי בכל זאת תורם משהו לפיצוח הסוד של ידיעות אחרונות ולדרך הפיכתו ל"עיתון של המדינה" בעצם סגנונו ותוכנו: סיפורים. ממש כפי שלימד יודקובסקי - "אותו יודקובסקי" - את כתביו: אל תכתבו ידיעות, הקורא רוצה לקרוא סיפורים. לא במובן הבידיוני שלהם אלא בדרך כתיבתם. וזה מה שקיבלנו. זהו גם מעין ספר היסטוריה של ישראל, שהרי ידיעות אחרונות לא רק ליווה את המדינה בשישים שנותיה, אלא שעבור חלק משמעותי מאזרחיה גם היה הכלי שדיווח להם על מלחמות ואסונות, הישגים וניצחונות, ופירש עבורם את משמעות האירועים.
יש במוסף גם רשימה מרשימה של הישגים עיתונאיים, בהם חשיפת תוכנית הדולריזציה של ארידור, שהביאה להתפטרותו מתפקיד שר האוצר; הידיעה הראשונה של שמעון שיפר על הסכם אוסלו (אף שבידיעה המקורית דווח על שיחות בשבדיה, לא בנורבגיה); הראיון הראשון של סמדר פרי עם המלך חוסיין, מלווה בתצלום המלך המצית סיגריה לעיתונאית מישראל; כתבת השטח של נחום ברנע על פניה האמיתיים של מלחמת לבנון השניה; ואפילו נוכחותה של נחמה דואק במרתף בית החולים איכילוב בשעת מותו של רבין. ועוד רבים אחרים.
שילה דה-בר ורון ירון, העורך הנוכחי ומשנהו, הבטיחו בפתח המוסף המיוחד שהסיפורים הם "הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים", אבל ב-134 עמודי המוסף המערכת בררנית מאוד במה שהיא מוכנה לחשוף. לקוראים דווקא מגיעה הצצה כזו, אבל לא לריגושים הקטנים בדרך אל הסקופ, אלא אל המכניקה העדינה של גיבוש הקו המערכתי בסוגיות חשובות. כמו התמיכה הגורפת בשר המשפטים לשעבר דניאל פרדימן במלחמתו בבית המשפט העליון, ובכוונתו של השר הנוכחי יעקב נאמן לפצל את משרת היועץ המשפט. או על הקו המאופק כלפי אהוד אולמרט בשיא החקירות נגדו. וגם על קרב ההתשה שנאלץ לנהל התחקירן מרדכי גילת בתוככי המערכת בטרם בחר לעבור ל"ישראל היום".
בסיפורים שבמוסף אין חידושים רבים, גם לא תובנות מקוריות. הצורך להיות בשטח, הדבקות במטרה, המקריות של גילוי סיפור, החוויה הרגשית של עיתונאי. גם מקומונים נוהגים מדי פעם להציג מקבץ כזה של "סיפורים מאחורי הקלעים". אין בו וידוי של פאשלה עיתונאית,
בנוסח "איפה טעינו". כפי שלמדנו ב"העין השביעית" כשניסינו להרים בעבר מדור בשם זה, עיתונאים אינם ששים להודות בשגיאות. במיוחד לא בחגיגה כזו, שרגליה בעבר וראשה במציאות העכשיווית, התחרותית יותר מאי פעם, גם כשמעריב כבר איננו האויב הגדול ביותר.
סגירותו של ידיעות אחרונות בעניינים כאלה היא תופעה מוכרת ומאכזבת. בניגוד לעיתונים אחרים, כדוגמת מעריב וה"ארץ" שעורכיהם מוכנים בדרך-כלל להשיב לשאלות הנוגעות להתנהלותם, מוקף הבית ברחוב מוזס בחומה גבוהה של שתיקה. וזאת בשעה שהוא עצמו, כמו כלי תקשורת אחרים, בא בדרישות לשקיפות מגופים בעלי בולטות ציבורית והשפעה על סדר היום.
ובכל זאת, גם אם ברוב הטורים אין הסתכלות רטרוספקטיבית וגלויה לתוככי הקופסה השחורה של ידיעות אחרונות, ראוי לעיין, למשל, בטור של דנה ספקטור על הנזיפה שקיבלה מהעורך לאחר שכתבה טקסט ארסי על הזמר עמיר בניון: "למה ככה, דנה? למה ברוע? לא לכל כתבה צריכים לבוא עם רישיון להרוג. זה כולה עמיר בניון, שכותב מוזיקה יפה ומשמח אנשים, לא פינושה". תאמרו, אולי מאחורי המילים הללו עמד חשש לקלקל יחסים עם יחצ"ן, אבל בטוח שלא רק זה: אחד מסודות כוחו של "ידיעות" הוא שימור התמהיל בין החדשות הקשות לרכות, בין הסיפור לבידור.
בעניין החדשות הקשות ראוי לקרוא את הטור על מלחמת לבנון הראשונה, שבו מתארת אילת נגב מפי איתן הבר (למה הוא לא כתב בעצמו?) את הקמפיין התקשורתי שנועד לסכל את תוכנית "אורנים הגדולה" של אריק שרון: ה"תפילה", שפרסם הבר בחורף 1982, שבה ביקש מהאל שימשיך להוריד עלינו גשמים ושלגים, ברמז ברור שאלה ימנעו מלחמה ויצילו את חייהם של מאות צעירים, ושיתוף הפעולה הנדיר בין הכתבים הצבאיים במהלך הקרבות להתנגד למלחמה. זה לא עזר. שרון היה בשלו. המלחמה פרצה, והשאר היסטוריה.
בדיוק על הרקע הזה, מכל קטעי מורשת הקרב של "צוות מוזס" שמילאו את עמודי המוסף המיוחד אני מעדיף את הקטע החותם, זה של מאיר שלו. איך, בעקבות טור שכתב ב-1994 על הפעלים החריגים ששובצו בבחינת הבגרות בלשון, החליט שר החינוך והתרבות להעלות את הציון לתלמידים בכמה נקודות, ואיך הורה השר לאיכות הסביבה לתנועות הנוער לשוב על עקביהן לנחל יגור לנקותו, לאחר ששלו תיאר את המזבלה שהותירו שם. ללמדך עד כמה מוגבל כוחם של העיתון והעיתונאי: נגיעה קטנה פה, שינוי זעיר שם. והכל בעצם תלוי בנכונותם של מקבלי ההחלטות, שם בצמרת, להטות אוזן לקולות העולים מן העיתון ולפעול. גם כשמדובר ב"עיתון של המדינה".
עוד בנושא:
