תפסה את עיני ידיעה שפורסמה השבוע בדבר הפרשי שכר של 42% בין נשים לגברים, כשהפרשי השכר הללו הולכים ומתעצמים ככל שעולים במעלה העשירונים - עצמאיות מהעשירון העליון משתכרות שליש מעצמאים מהעשירון העליון. כלומר: הפרשי שכר מקורבים ל-70% בין נשים לגברים.
עוד תפסה את עיני תגובה ב"טוקבקים" לאותה ידיעה, שכותרתה "גודלו של הצ'ופצ'יק":
"גברים, מסתבר שהחלק הנוסף שלכם מכניס לכם כמה אלפי שקלים בחודש!
מזכיר את הבדיחה הישנה על "מס הכנסה" אצל פרוצות.
אגב, כאן כנראה הגודל לא קובע.
קשה להאמין שהמעסיק שואל מה גודלו כדי לחשב כמה לשלם."
לא יכלה לומר את זה טוב ממני. בעולם גברי-שובניסטי ורקוב מבחינה מוסרית, בו הוגנות אנושית אינה קיימת כמעט, בו יכול שופט שהקל בעונשו של אנס לומר ש"הנאשמת הפריזה בתאור האונס" היות ו"נתנה לעצמה להיגרר לסיטואציה של אוירה אינטימית עם הנאשם" (
[קישור]) , בעולם שקיימים בו פרקליטים כמו יהושע רזניק שיכול לשפוך דברי שטנה, הסתה והשמצה על נשים בפרקליטות ולצאת מזה בשלום, עולם שדייני הרבנות יכולים לקבוע שהאשה "עובדת אצל בעלה ולכן מגיעים לה פיצויי פיטורין" (מעריב, אתמול), שגנרל פרנואיד נטול כישורי ניהול כ"א יכול להציב בשרותי הנשים מצלמות כדי לראות מי כותבת עליו גרפיטי ממונה למנהל בי"ס (בליך, ר"ג, האיש התפטר עקב הסיקור העיתונאי המבורך), ועוד כהנה וכהנה מקרים שקורים סביבנו יומיום, שעה שעה, דקה דקה - בעולם כזה זה מאוד סביר ששכרה של אישה יהיה נמוך משמעותית מזה של הגבר. היא שווה פחות. האשה ששימשה לבושתנו כחברה בכלל וכנשים בפרט, כמגש של סושי במסעדה, ערך השוק שלה יכול להיות מק-סי-מום כשל מגש יקר במיוחד. לא של עובדת, וודאי לא כשל הגבר שמסתובב על מגש קטן יותר ומגיש משקאות סביבה. הוא עובד, היא מגש. שר האוצר תמצת יפה, בכישורים הורבליים המדויקים שלו, את העיקרון המנחה, כששלח את המובטלים להיות "פועלים ועוזרות בית".
עולם שמקדש את המלחמה, הצבא, הגנרלים - מייצר היררכיה מעמדית ברורה מאוד שלנשים אין בה פונקציה ממשית חוץ מאשר לייצר עוד חיילים ממין זכר לחזית החברתית, האישית, הצבאית, לחזיתות כולן. לו יכלו - לא היו משלמים לנו בכלל. אנחנו עובדות אצלם ללא תנאים סוציאליים וללא זכויות - חוץ מאלו שדרשנו וקבלנו בזכות עמידתנו על הדרישה הזו.
התוספת הזו של 17 ס"מ עולה לנו לא מעט - בחיינו, בריאותינו, האוטונומיה שלנו, העצמאות הכלכלית, יכולת המיצוי העצמי שלנו בסביבה שהיא לעולם עוינת - גם כשיש לה חיוך רחב על השפתיים, היא עולה לנו כ"כ הרבה שגם כשהעין כבר מרפרפת בעייפות על עוד ועוד ידיעות פרי מכונת הדפוס של הפרוטוקולים של גברי ציון, אנו מצוות להמשיך במה שאנחנו עושות בגאון: להצליח, להרוויח ולמחות על כל דבר חורק וחריג שעובר לנו מול העיניים. ההתקדמות האיטית במעמדן של נשים הושגה בעזרת נפח הנשימה והראייה ארוכת הטווח של כל אותן נשים ופמיניסטיות לפנינו, שהעבירו לנו את השרביט.
הדברים הללו הם סוג של תזכורת ותמריץ לכולנו. אולם הם נכתבים בעיקר כי אני חשה את היאוש והעייפות מחלחלים בי עצמי. לא ניתן להם לדרוס אותנו - לא לפטריאכליה ודיכוי הנשים ולא לייאוש שמבפנים.
_______________
הכותבת היא עורכת משנה ב-
www.haderech.co.il הרשימה דלעיל - בתגובה לידיעה שפורסמה ב-Nfc:
www.nfc.co.il/archive/011-D-36614-00.html?tag=13-54-56
