|
כוכב יאיר - צור יגאל [צילום: המועצה המקומית]
|
|
|
|
|
רשות מקומית אמורה עקרונית להעניק את שירותיה לא רק למי שמתגורר בתחומה, אם כי לעיתים תהיה רשאית לתת עדיפות לתושביה. כך קובעת (יום ה', 14.1.21) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.
ברק-ארז אומרת: "נקודת המוצא לדיון היא מעין חזקה לפיה שטחיהן של רשויות מקומיות, ובכלל זה משאביהן המקומיים, אמורים להיות פתוחים לקהל הרחב, הגם שיכולות להיות ביחס לכך מגבלות הנובעות מחובותיה של הרשות כלפיה תושביה. הרשות המקומית היא חלק מן המרקם הכללי של מדינת ישראל, שאינה אך ברית או איגוד של רשויות מקומיות. חזקה זו עשויה להיסתר, בהתאם לטיב המשאב הציבורי, למידת הצורך של התושבים בו, לנדירותו ולאופיו של היישוב הנבחן. אולם נקודת המוצא היא של פתיחות".
הבחנה יסודית היא האם מדובר במשאב ציבורי מוגבל או מתכלה. למשל: בתחום החניה אפשר לתת עדיפות לתושבים המקומיים, אך אין להגיע למצב בו איש מלבדם לא ימצא מקום חניה. גם זמינותו של המשאב ברשויות סמוכות צריכה להילקח בחשבון. מצד שני, העובדה שהרשות מסבסדת שירות מסוים, אינה מונעת את השימוש בו בידי מי שאינם תושביה ואינם מממנים את הסבסוד. כך גם מידת ההשקעה של הרשות בפיתוחו של אותו שירות.
קושי מיוחד מוצאת ברק-ארז בטיעון לפיו יש להביא בחשבון "קהילתיות", שכן שיקול זה עלול לחתור תחת האיסור בחוק על אפליה מחמת מקום מגורים ואף עלול לשמש ככסות לאפליה והדרה. רק אם לאותו שירות יש "דבר מה נוסף" הקשור לאופיה של הקהילה ואשר מביא לכך שתרומתו לה היא מכרעת, ניתן יהיה לתת עדיפות לתושבים המקומיים.
ברק-ארז מסכמת נקודה זו: "השיקולים שאליהם יש להידרש הם ייחודיותו של המשאב המדובר, אופיו המוגבל, והאפשרות להשתמש במשאב הדומה לו ביישובים סמוכים. גם אופיו של היישוב עשוי להיות רלוונטי, אך רק במצבי קצה מצומצמים. מכל מקום, התבססות על כלל הפרמטרים בקביעת מגבלות על שימוש במשאבים מקומיים, מצריכה עמידה בכללי הסבירות והמידתיות, כפי שמחייבת לשון החוק, המסייגת את החריג ל'מידה הנדרשת לביצוע תפקידיה או להפעלת סמכויותיה לטובת תושביה'. כך, המקומיוּת כשלעצמה אינה יכולה להצדיק באופן גורף נעילת שערים ונדרשת בחינה של האפשרות להסתפק בהעדפה של התושבים באמצעים מידתיים יותר (למשל, קביעת מכסות או הנחות)".
השופטת קיבלה חלקית את ערעורם של אחמד מנסור ובני משפחתו, תושבי טירה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט עופר גרוסקופף, כיום בעליון) בנוגע להגבלת השימוש בבריכת צור יגאל לתושבי המקום בלבד. ברק-ארז קבעה, כי המועצה המקומית לא ביססה כיאות את החלטתה למכור מנויים רק לתושבי המקום ולמי שילדיהם לומדים בו. גרוסקופף קבע שעל היישוב להקצות 10% מן המנויים לתושבי חוץ.
ברק-ארז קבעה שההחלטה מפלה בשל מקום מגורים, אך דחתה את הטענה לאפליה משום שמדובר בערבים. היא הורתה למועצה לבחון מחדש את ההחלטה, על בסיס נתונים כמו השוואה ליישובים אחרים ובחינת הדרך לתת עדיפות לתושבי צור יגאל. פסיקתו של גרוסקופף תעמוד בתוקפה עוד שנה, עד לקבלת החלטה בהתאם למתווה שבפסק הדין הנוכחי. השופט דוד מינץ (בהסתמך על המשפט העברי) והשופט מני מזוז הסכימו עם ברק-ארז. את מנסור ייצגו עוה"ד גיל גן-מור ודן יקיר, ואת המועצה המקומית - עו"ד אלון אשר.