מחלף השבעה

אבן הנגף העיקרית היא לא התפקידים, אלא עתידם הפוליטי של הפורשים, כלומר מקומם בכנסת הבאה. בנקודה זו אנחנו חוזרים לברק. אחד הרעיונות הוא עסקה מרובעת. פורשי קדימה, הליכוד, ישראל ביתנו והעבודה. למשל, יוליה שמלוב-ברקוביץ ורוברט טיבייב מקדימה ישתלבו במפלגתו של אביגדור ליברמן. שי חרמש, שאינו מתלהב מהמתרחש בקדימה אך אינו יכול לחבור לליכוד, יצטרף לעבודה. יעקב אדרי, גדעון עזרא, אלי אפללו, רונית תירוש ואולי עתניאל שנלר - לליכוד.

מבחינתו של ליברמן מדובר ברווח נקי. הוא מגדיל את הסיעה מ-15 ל-17, כשהוא מקבל לא סתם שני חברי כנסת אלא שני בעלי תפקידים. גם מימון מפלגות יהיה להם. ראשית יפרשו שבעה ח"כים מקדימה ויקימו סיעה חדשה, וזו יכולה בשלב השני להתפלג בהסכמה. כל אחד ייקח את המנדט שלו וילך, כפי שקרה בזמנו ב'צומת'.

במפלגות שבהן נערכים פריימריז לרשימה לכנסת, ניצבת בפני המצטרפים האפשריים בעיה לא פשוטה. ברק למשל ירוויח פוליטית במידה שחרמש יצטרף אליו, אבל עליו להבטיח לו מקום בכנסת הבאה, אלא שלמי מאנשי מפלגת העבודה בכלל מובטח מקום בכנסת הבאה?

בליכוד מצבה של המפלגה דווקא שפיר, אבל אין ברשימה מקומות פנויים לפורשי קדימה. שלא לדבר על החזית שתיפתח מול סילבן שלום, במידה שנתניהו ינסה לקחת ממנו את התיק. גם ככה הוא הפר את הבטחתו לכלול את שלום בשביעייה.

שרים וחברי כנסת מהליכוד התבטאו השבוע באופן חד-משמעי: כן לצירופם של פורשי קדימה לקואליציה, כן לחלוקת תפקידים, לא לצירופם לליכוד. יש מי שחושש שהמצטרפים ימשכו את הסיעה שמאלה. אחרים חוששים מפני הענקת מקומות משוריינים לקראת הבחירות הבאות, מה שעלול לדחוק ח"כים מכהנים. גם במרכז הליכוד שריון הוא מילת גנאי. חלק ניכר מחברי המרכז מטפחים חלום להיבחר לכנסת. מדוע שיקטינו את סיכוייהם, ועוד למי שעזבו בזמנו את המפלגה והדיחו אותה מהשלטון?

יו"ר הקואליציה זאב אלקין מסופק באשר לסיכוייו של המהלך, במיוחד לאחר שהמגעים הודלפו לתקשורת. בקדימה מעריכים שהפילוג יכול להתרחש, אבל רק אם תיווצר עילה ציבורית שתצדיק אותו. למשל בתרחיש שבו העבודה פורשת מהממשלה, נתניהו מזמין את קדימה להצטרף ולבני מסרבת. גם ככה לא חסרים בסיעה ממורמרים. ללבני, מתלוננים הח"כים, קליקה קטנה משלה, שכוללת את יואל חסון, בר-און, פלסנר ונחמן שי. האחרים בחוץ. אין תחושה של התקדמות, אין תחושה של מנהיגות.

בינתיים יש סנונית ראשונה: ח"כ אלי אפללו הודיע ליו"ר קדימה שהוא מבקש לשחרר אותו ולאפשר לו להקים סיעת יחיד. ברור שלבני לא תסכים. ברור גם שאפללו לא יקים סיעת יחיד באופן עצמאי, כי מהלך כזה ימנע ממנו מימון מפלגות, וכן ייאסר עליו להצטרף לסיעה קיימת ולהתמודד במסגרתה לכנסת הבאה. כוונתו של אפללו היא לקפוץ ראשון למים, כדי להבטיח לעצמו מעמד בכיר בקרב הפורשים העתידיים, כמי שהוביל את המהלך. אפללו, אומרים ח"כים שמכירים אותו היטב, לא עושה צעדים שמזיקים לו. ככל הנראה הוא הגיע למסקנה שלבני תפעל לחסל בפריימריז את מי שמנהלים כיום משא-ומתן עם הליכוד, ומבקש לבצר לעצמו עמדה גבוהה. הוא, ככל הנראה, מאמין בפילוג.

ייתכן שלברק יש מוצא נוסף. אור קלוש בקצה המנהרה. המציאות יכולה להשתנות, גם מבחינתו, אם שבעה ח"כים מקדימה ינצלו את חוק מופז ויחליטו לפרוש מסיעתם. אלא שהסיכוי לכך, על-פי ההערכות, נמוך נכון לעכשיו. מתנהל משא-ומתן קדחתני, אבל כרגע הוא נראה כמו פול גז בניוטרל.

נתניהו צריך שבעה ח"כים. הנהלת הקואליציה ולשכתו מנהלים מגעים עם כמחצית מחברי סיעת קדימה. השמועות, אמרה לי השבוע ח"כית בקדימה, הן שיש פחות או יותר חמישה. אם יהיו שישה, זה לא יקל על השלמת המשימה, להפך: השביעי האלמוני, ברגע שיידע כי הוא הקובע, ידרוש מחיר מעבר לכל פרופורציה.

העסקה המסתמנת היא שלושה תיקים, שני סגני שרים ושני תפקידים של ראשי ועדות. האם יש בכל תיקים פנויים? תתפלאו, יש תיקים, ולא, הם לא כוללים את תיק הבריאות. מדובר בתיק הגמלאים (המשרד לא פורק), תיק ירושלים וגם תיק הנגב והגליל. נכון, זה האחרון שייך לסילבן שלום, אבל בזמנו הוא ניתן לו כפיקדון, בהנחה שהאיחוד הלאומי יצטרף בשלב מסוים לממשלה.

מי ומי נטלו חלק במגעים כאלה? חבר בסיעת קדימה אומר שקל יותר להצביע על אלה שלא דיברו איתם. דליה איציק, רוני בר-און, שלמה מולה, נחמן שי, וכנראה גם צחי הנגבי. אה, כן, גם עם ציפי לבני מן הסתם לא דיברו. הפניות מכיוון נתניהו הגיעו אפילו ליוחנן פלסנר, שנחשב למקורב ללבני הן פוליטית והן רעיונית.

שאול מופז, על-פי המסתמן, אינו עומד לנצל את החוק שנקרא על שמו. הוא מפתח ציפיות להחליף את ציפי לבני בראשות קדימה, וככל שיציבות הסיעה מתערערת כך להערכתו גוברים סיכוייו. אם יתפלגו כמה מחברי הסיעה, מופז עשוי לנצל זאת לטובתו כשיטען שהדבר מוכיח שלבני נכשלה. גם רוחמה אברהם אינה מתכוונת לעזוב, ובינה לבין מופז ברית איתנה. אצל גדעון עזרא, מאיר שטרית, יעקב אדרי ואבי דיכטר, הכול פתוח.

ובמקביל למערבולת במערכת הפוליטית, מתחילים לצוץ בשטח סימני מהפך. אם במקרה הספקנו לשכוח, לפני קצת פחות משנה נערכו כאן בחירות, והבוחר שינה את יחסי הכוחות בין ימין לשמאל.

השבוע יצא ביטאון השמאל 'הארץ' חוצץ נגד החלטתו של שר החינוך לכלול בתוכנית הלימודים פעילות סביב דמויותיהם של 12 עולי הגרדום. בכתבה מצוטטים "גורמים בכירים במשרד החינוך", "היסטוריונים בכירים" ו"מורה ותיק להיסטוריה" - כולם בעילום שם, כאילו משרד החינוך קיבל לרשותו יחידת יס"מ שתפקידה לטפל במי שמעז לבקר את תוכניות הלימודים. אותם בכירים אלמונים מבקרים את "הנטייה לקדש את המוות", וכן את כוונתו של גדעון סער להעביר בשבוע הבא שיעור בבית ספר תיכון לרגל יום הזיכרון לזאב ז'בוטינסקי. בדומה לעולי הגרדום, ז'בוטינסקי נתפס כדמות המקורבת לצמרת הליכוד. בן-גוריון והל"ה זה לא פוליטי. ז'בוטינסקי ועולי הגרדום - כן.

האם מדובר בניסיון של 'הארץ' להמשיך מאבק שאבד עליו הכלח? הייתכן שהשמאל הישראלי נלחם על הגבעות של פעם, ורואה ברוויזיוניסטים של שנות ה-40 איום קיומי? האם מבחינתו טרם נסתם הגולל על הריב בין כחול-לבן לאדום?

במקום לראיין גורמים אלמוניים, פניתי לפרופ' יהודה קידר. קידר (85), איש נמרץ בעל קול צעיר שמעביר הרצאות בנושאי בריאות, שהה בתא הנידונים למוות לצדם של דב גרונר ומאיר פיינשטיין. והוא דווקא לא היה מבית ספרו של ז'בוטינסקי, ולא נכלא בגלל השתייכות לאצ"ל. קידר, איש פלמ"ח, נתפס על-ידי הבריטים כשמכשיר אלחוטי בידו, והואשם בפעילות ריגול. כך הגיע לצינוק לכלא עכו, שבו הוחזקו נידונים למוות. יותר מ-20 איש שהו בתא, רובם אנשי לח"י, חלקם אנשי אצ"ל.

כמי שהכיר מקרוב את יצחק רבין ואף הציע לו בקדנציה השנייה תוכנית מדינית, פרופ' קידר דווקא מברך על יוזמתו של שר החינוך. "ההתנגדות נובעת מבורות", הוא אומר. "הבחורים האלה, שאיתם ישבתי בתא, כלל לא קידשו את המוות. איש מהם לא רצה למות. שיחקנו בצינוק שח, היו ניגוני גרמושקה. הלבבות היו פתוחים והבחורים היו חדורי אמונה. המטרה שלהם הייתה לשמור על כבודו של העם היהודי, שהושפל קשות בשואה. אני כאיש פלמ"ח אומר: יש לבחורים האלה זכות למקום בזיכרון הלאומי. אין כאן גם שום דבר פוליטי. לייחס להם עניין פוליטי זו בורות. בלח"י היו גם קומוניסטים, ובאצ"ל לא כל אחד היה רוויזיוניסט. הם התקוממו נגד הכיבוש הבריטי, כשחלקם כלל לא ידעו מי זה בגין. הצטרפו למחתרת כדי להילחם בעד שחרור העם והמולדת, וקיבלו פקודות בלי לדעת לפעמים מי נותן את הפקודות. זה היה עניין לאומי, עניין של כבוד ואהבת העם. התרשמתי מאוד ממאיר פיינשטיין, דב גרונר ומתי שמואלביץ, שלא עלה בסוף אל הגרדום".

עם בריא מקדש את זכר גיבורי החרות שלו, ולא חשוב לאיזה פלג פוליטי השתייכו לפני קום המדינה. רק בחברה חולה תתעורר מחאה כנגד יוזמה של שר שמנסה להחזיר ולו מקצת מהערכים למערכת שמתרוקנת מכל גישה ערכית. מחאה כזו זרה לרוחם של אנשי הפלמ"ח ואנשי אצ"ל כאחד, כי הברירה היא בין חינוך לגבורה לבין חינוך להשתמטות. בדיוק השבוע דנה ועדת-משנה לכוח אדם מטעם ועדת החוץ והביטחון בהשתמטות משירות בצה"ל. במחוז תל אביב, התברר, כל צעיר שלישי משתמט. הסיבה, טענו כמה הח"כים, היא חינוך פוסט-ציוני שתופס תאוצה בשני העשורים האחרונים.

וסימן נוסף למהפך: השבוע השיג השר דניאל הרשקוביץ, יו"ר 'הבית היהודי', את הסכמת צה"ל לספק לחיילים מלבד 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ו'הארץ' גם את 'מקור ראשון'. במשך חודש ניהל הרשקוביץ מגעים בעניין עם לשכת שר הביטחון, עד שמאמציו הוכתרו בהצלחה. צה"ל מתחיל לרכוש את העיתון ולהפיץ אותו ליחידות שבהן קיים ביקוש. לידיעת החיילים: העיתון יגיע בהזמנה מראש, ולשם כך יש לפנות בבקשה לשליש היחידה.