הדבר שאני עומדת לכתוב אינו פופולרי במיוחד, אך חרף עננת השחיתות הכבדה אשר רחפה, ועדיין מרחפת, מעל לראשו של אהוד אולמרט, אולמרט היה ראש ממשלה טוב.
כתבה שפורסמה במוסף 'הארץ' לרגל שנה למבצע 'עופרת יצוקה' מתארת תמונה אחת השווה אלף מילים: שני תושבי שדרות, בשנות השלושים לחייהם, מצטיידים בשולחן וכסא מתקפל, בתרמוס קפה, ושמים פעמיהם לגבעה הממוקמת אל מול רצועת עזה. הם מגיעים לשם לא בכדי לצפות בעזה מתפוצצת כנקמה על מטח הקאסמים האחרון, אלא פשוט בכדי לשבת, להתרגע, לשאוף אוויר צח. תיאור ה'חיים חזו למסלולם' משתקף לאורך כל הכתבה. אין כל ספק כי ההרתעה של מבצע 'עופרת יצוקה' עבדה, כמו גם ההרתעה של מלחמת לבנון השניה.
במהלך כל מבצע עופרת יצוקה נשכו הלבנונים שפתיים ולא פתחו נגדנו חזית מצפון. בפעם היחידה שבה נורו קטיושות מצפון במהלך המבצע, דאגו הלבנונים לשוות לקטיושה זו חזות של פליטת-טיל מקרית, אקראית, שלא תשוב על עצמה. אולמרט בוקר ביקורת קלטנית על שתי המלחמות שבהן פתח, אך אם מסתכלים ממעוף הציפור על כל מהלכיו, הן מהלכי השלום והן מהלכי המלחמה, מגלים דפוס ראוי - במקביל להצעות הנסיגה הנדיבות לאבו מאזן (השוטר הטוב), הבהיר אולמרט כי לאחר הנסיגה לגבול בינלאומי מוכר, מי שיעז לתקוף אותנו ממנו, לאחר הנסיגה, יחטוף גם יחטוף (השוטר הרע).
כשאולמרט הלך לשלום עם המתונים, הוא הלך כמעט עד הסוף. להבדיל מנתניהו, הוא היה רציני לגמרי, ולא הססן אשר משחק ג'אגלינג עם הקואליציה הנוקשה שלו מחד, ועם העולם ועם אובמה מאידך, תוך ניסיון להגיע לנוסחת פשרה ביננונית בין הצדדים, כמו פקיד אפור: אולמרט הרחיק לכת בהצעות השלום שלו, אך גם הרחיק לכת בעוצמת המכות המלחמתיות שלו כלפי מי שהעז לתקוף את ישראל לאחר שזו נסוגה.
שני הדפוסים לא סתרו זה את זה אלא היו דפוסים אשר השלימו זה את זה: השלום כמו נועד להכשיר את המלחמה, שכן כאשר פניה של ישראל לסיום הכיבוש, מלחמותיה נתפסות בעיני העולם כמלחמות של הגנה עצמית גרידא, ולא מלחמות של התפשטות טריטוריאלית. המלחמה, מצידה, נועדה להוות רוח גבית לשלום - רק הרתעה חזקה, כפי ש(יש לקוות) מתרחשת הן בעקבות מלחמת לבנון השניה והן בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה', היא זו אשר תאפשר נסיגות בטוחות.
אך ורק ידיעת אויבינו כי אם יעזו לתקוף אותנו מגבול בינלאומי מוכר, הם יקבלו גם יקבלו, תאפשר את קיומו של שלום באזור (להבדיל מתפיסתו של גדעון לוי כאילו שתי המלחמות ההרסניות יש לאמר, שבהן פתח אולמרט, עומדות בסתירה לשלום).
עם זאת, אולמרט לא היה ראש ממשלה טוב, כמו שהוא היה טוב יותר ממה שיש לנו עכשיו - מביבי.
בעוד ביבי מהסס, ואינו פונה לשום כיוון, וכל מעייניו נתונות לצמצום הביקורת כלפיו ולמניעת סיטואציה של התפטרות באמצע הקדנציה, תוך שהוא משתדל שלא לעשות כלום מבחינה מדינית, בכדי להימנע מהצבעת אי-אמון מימין או משמאל, אולמרט הלך עד הסוף עם קו מדיני ברור: מלחמה חסרת פשרות באויב אשר תוקף אותנו מקו בינ"ל מוכר אליו נסוגנו, ושלום חסר פשרות עם המתונים. בניגוד לנתניהו, הפשרן הבלתי-נלאה שרק מוצא נוסחאות איזון וכל זאת בכדי שדיירי הכנסת הגדולה לא יעמידו אותו להדחה (הצבעת אי אמון), לאולמרט היה קו מדיני ברור, והוא הלך לפיו. נתניהו שכח כפי הנראה שכאשר לא מקבלים החלטות המציאות מקבלת החלטות עבורך.
נתניהו מתכחש למציאות ולפיה, אם לא ינקוט עמדה ברורה במספר סוגיות כגון סיום הכיבוש כן או לא, מי שינקטו עמדה ברורה בנושא הן מדינות אירופה/ארצות הברית אשר תנסנה להכתיב פתרון, או פשוט, הרחם הערבי והדמוגרפיה הערבית, שפשוט יקבעו לנו פה עובדות בשטח.
אולמרט, אם כן, עלה על נתניהו בתכונה אחת לפחות: יכולת לנקוט צעדים.
אי-הפופולריות הרבה של אולמרט היוותה במידה מסוימת פונקציה של האומץ שלו לנקוט צעדים, הן במישור המלחמה והן במישור השלום - בשני הכיוונים האלו הוא הלך עד הסוף ועל כך זכה לקיתונות של ביקורת. סביר להניח כי ביקורת חריפה כמו זו שנפלה על ראשו של אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה לא תפול על ראשו של ביבי, מן הסיבה שביבי טוב בלא לעשות כלום, בדיוק מן הטעם שהוא לא רוצה להיות מבוקר. טוב ראש ממשלה אשר יש לו אומץ לעשות, ואשר סופג ביקורות חריפות ("כשלונרים הבייתה"), מאשר ראש ממשלה אשר מראש משתדל שלא לעשות כלום, וזאת משום שאין לו את הביצים מהסוג שראש ממשלה זקוק להן, אותן ביצים אשר מאפשרות חסינות נפשית מפני ביקורות קשות.
אולמרט טעה בדבר אחד - הוא לא קידם את ההסברה הישראלית. לו למבצע עופרת יצוקה קדמה הסברה מסיבית אשר מסבירה כי החמאס מבצע פשע מלחמה במשך שמונה שנים תמימות בתושבי שדרות, ספק אם דוח גולדסטון היה כה חד כיווני כפי שהוא נראה כיום.
לו הייתה ממשלת אולמרט משקיעה במסע הסברה מקיף, סביר להניח שלהרתעה של דוח גולדסטון לא היו מצטרפים גינויים כה חד-צדדים וצדקניים (במאמר מוסגר - הביקורת הייתה נראית אחרת לחלוטין לא הייתה שוות משקל לביקורת על החמאס, ולו הייתה חלק מדוח מאוזן).
אך מחדלו של אולמרט לקיים מנגנון הסברה אינו מתמיה.
כמו פוליטיקאים רבים, אולמרט הגיע לאן שהגיע לא בשל כישורים מיוחדים, אלא בשל פוליטיקת מרפקים פנים-מפלגתית מסריחה בקדימה.
צירוף מקרים בצירוף זיעת בית שחי מסריחה של פוליטיקאים בזמן אקט דחיפת המרפקים (קרי, התברגותו של אולמרט כשני לשרון), הוביל אותו אל רשות הממשלה.
צעד כה מתבקש, הסברה מאסיבית בנוסף לצעדי השלום המבורכים ולבצעי עופרת יצוקה/לבנון 2 המתבקשים, לא ננקט על-ידי אולמרט, הגם שצעד שכזה היה יכול להוביל ללחץ בינלאומי על הפלשתינים, להפסיק להחמיץ הזדמנויות, והיה יכול למנוע את הפורמט הכל כך חד-פרצופי של דוח גולדסטון.
אך כאמור, אין לצפות הרבה מראש ממשלה אשר הגיע לאן שהגיע בזכות פוליטיקט-פריירמריז נודפת ריח עז של זעה של "אני ראשון". ובכל זאת, כשצופים בביבי חסר חוט השדרה שכל מעינייו נתונות לשאת חן, לא להרגיז, ולפשר באפרוריות בין רצונות סותרים של גורמים מנוגדים בכדי לצאת 'בסדר', אולמרט, אשר עשה משהו, ולאור קו מאד מסוים, תוך שיש לו את האומץ להסתכן בביקורת, היה עדיף בהרבה.
