בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לקבוע מחדש את חוקי "משחק הדמים" המזרח תיכוני
|
פרשת גלעד שליט מן הראוי שתעורר את ממשלת ישראל לגבש עקרונות לטיפול בטרור סחטני לסוגיו, אשר יגבה מהאויב מחיר בלתי נסבל ויקשה עליו להתמיד במעשי האיבה
|
המחיר עולה עם השנים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
אם אויבינו קובעים כי חייו של חייל ישראלי חטוף שווי ערך לחייהם של מאות מחבלים ורוצחים, מה להם להלין על "חוסר מידתיות" במספר הנפגעים הפלשתינים במבצע "עופרת יצוקה" לעומת מספר הנפגעים מקרב חיילי צה"ל? | |
|
|
|
|
שכנינו הערבים-מוסלמים קובעים בעבורנו מזה שנים את שמו של "משחק הדמים" המזרח תיכוני ואת חוקיו, בעוד אנו משחקים לידיהם. בכל סבב משחק, שבו מתברר לאויבינו כי ידה של ישראל על העליונה, בוחרים הם "לפוצץ את המשחק" בתואנות שונות, כמנהג הילדים במשחקי הרחוב. שכנינו גוררים אותנו מעת לעת לפרץ אלימות, ולאחר שהם חוטפים מכות שוק על ירך, מגיעה תקופת רגיעה והתאוששות, המכונה על ידינו "השגת הרתעה", עד שהזיכרון מתעמעם, מתעורר ויכוח ציבורי פנימי, משתנים יחסי הכוחות וההרתעה שהושגה בעמל רב - נשחקת. היגררותנו אחר אויבינו באה לידי ביטוי אף באימוץ השם למשחק ולשחקנים, שאותם קובעים האויבים וצורבים בתודעה הישראלית, כדוגמת: "פדאינים", "אינתיפאדה", "הודנא", "תהאדיה" וכיוצא באלה. דוגמאות לטקטיקת "משחק" זו קיימות בשפע במחוזותינו. מהבולטות בהן ניתן לציין את התנהלות הערבים בנובמבר 1947, נוכח חלוקת הארץ בהחלטות ועדת החלוקה באו"ם; את המשאים ומתנים בינינו לבין הפלשתינים עת התלקחה האש ביהודה, שומרון ובעזה בשנת 2000; ואת המשאים ומתנים עם הפלשתינים והחיזבאללה לשחרור שבויינו ולהשבת חללינו. כאשר המשחק, שחוקיו נקבעים על-ידי אויבינו, פוגע בעצביה החשופים של הממשלה ושל האוכלוסיה בישראל, או אז מתקבלת אצלנו החלטה לפעול ולהכתיב כללי משחק אחרים למשך זמן מה, עד להישחקותם והתפוגגותם בחלוף השנים. כך היה עת החליטה ממשלת ישראל לצאת לפעולות התגמול בשנות ה-50', כדי לגבות מחיר מהאויב על כל פיגוע של "פדאינים" באזרחי ישראל; כך היה כשהוחלט לשים קץ לחטיפות מטוסים באמצעות פעולות לשחרורם דוגמת מבצע "סבנה" בשנת 1972 ו"מבצע יונתן" בשנת 1976. גם אירועים נוספים של לקיחת בני ערובה זכו בתקופה מסוימת למענה בלתי-מתפשר, גם אם הדבר גבה קורבנות, כדוגמת שחרור תלמידי בית הספר במעלות בשנת 1974, אירוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף בשנת 1978, הפיגוע ב"אוטובוס האמהות" בדימונה בשנת 1988, ניסיון שחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן בשנת 1994 ועוד. ונוכח פיגועים בחו"ל הגיבה מדינת ישראל בדרכה שלה, כשמן המפורסמות בפרשיות היא המצוד אחר מתכנני רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 על-ידי לוחמי המוסד, בהוראת ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר. מאז מחצית שנות ה-80' החל למעשה תהליך שחיקה מואץ, שבו ממשלת ישראל אינה עוד יוזמת והחלטית בגישתה כלפי טרור החטיפות כפי שנהגה בעבר, אלא מובלת בהחלטותיה נוכח חוקי משחק מחושבים, שנקבעים בעיקר על-ידי ארגוני טרור, הנתמכים על-ידי מדינות כסוריה ואירן. חוקי משחק אלה נקבעים בפיקחות רבה, נועדו לגרות את סף העצבים הקולקטיבי הישראלי מבלי לעורר את "יצר התוקפנות" יתר על המידה. האויב מבין שטעות בשיקוליו עלולה לגרום ל"בעל הבית להשתגע". נסראללה התבטא בעבר, כי אילו צפה את התגובה הישראלית לחטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בשנת 2006, ספק אם היה מבצע את החטיפה.
|
עתה, משחקים אנו שוב לידי אויבינו במזרח התיכון. שוב מתעקשת ישראל להיגרר ואינה מאמצת את השפה ואת המנהגים המקובלים ב"שכונת המזרח התיכון", לפיהם מוטב שתיזום ותבהיר היטב מה בכוונתך לעשות וכיצד תנהג מעתה והלאה בכל סוג של עימות, או "משחק דמים". מדוע זה אנו מתעקשים שלא לדבר בשפת האזור, הנהוגה מזה מאות שנים, ולשדר מדיניות אחידה כלפי מעשי תוקפנות וסחטנות המופנים כלפינו? מהלך כזה - שיוכיח כי אנו יוזמים ומובילים ולא נגררים - יתקבל על-ידי אויבינו בהבנה, גם אם בהפתעה. בחינת אירועי חטיפה, "משחק" שהיה נפוץ בלבנון בשנות ה-80', מעלה כי בעוד מחירו של חייל ישראלי, חי או מת, מאמיר עם השנים ועומד על עשרות ומאות מחבלים משוחררים, שגופם טבול עד צוואר בדם יהודים, ידעו הרוסים לעשות סוף לאותו משחק ממש בתחילתו, ולהביא לשחרור ארבעה מאנשיהם שנחטפו בעיר ביירות, באותן השנים, על-ידי ארגון החיזבאללה. הרוסים דאגו לשלוח מסרים ברורים ומוחשיים עד מאוד לארגון החוטף, שאינם משתמעים לשני פנים, באשר לעתידם המיידי עלי אדמות של החוטפים, שולחיהם ואף של משפחותיהם, אם לא ישוחררו החטופים, וזאת ללא תנאים מוקדמים. משחק הדמים שאנו משחקים עם אויבינו נעשה בחסות האו"ם ומדינות חסודות, שאינן מבינות, או שפשוט אינן רוצות להבין, את הפרדוקס הנעוץ בחוקי משחק זה. את הפרדוקס הזה, שכולם מהווים חלק ממנו, ניתן לבאר באמצעות בחינתם של שלושת היבטים: א. אויבינו קובעים כי חייו של חייל ישראלי חטוף שווי ערך לחייהם של מאות מחבלים ורוצחים. משוואה זו ניתן גם לקרוא הפוך, משמע - מאות מחבלים שווים חייל ישראלי אחד. על-פי משוואה זו מה לאויבינו ולאו"ם להלין על מספר הנפגעים הפלשתינים במבצע "עופרת יצוקה"? מה להם להלין על נפגעיהם במשך כל שנות העימות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, המכונה בשפתם של יוצרי המשחק "אינתיפאדה"? מה להם כי ילינו על התקפה מרוכזת של צה"ל על ריכוזי מחבלים בעוון שמונה שנות התקפה רציפה ומתמשכת מצד ארגון חמא"ס על אזרחים תמימים המתגוררים ביישובי עוטף עזה? מדוע זה מחפשים יפי הנפש ובעלי האינטרסים המפוקפקים מידתיות במחיר הדמים בינינו לבין אויבינו? לעניין זה יפה תשובתו של פרופ' שלום רוזנברג על שאלת עיתונאי בדבר מידתיות: "חמאס עצמו קבע את המידתיות. אם חמאס דורש 1,000 מחבלים הכלואים בבית סוהר ישראלי תמורת חייל ישראלי אחד - גלעד שליט - הרי שהוא עצמו קבע כי חייו של ישראלי אחד שווים לאלף עזתים. אם כן, שורת המידתיות קובעת, שבשביל להגן על חייל ישראלי אחד, עלינו לתקוף מחבלים על-אף הסיכון בהרג מאות אזרחים". ב. אויבינו טוענים כי נטילת חיי אדם של ערבים על-ידי ישראל, במסגרת לחימתה על זכותה הטבעית להתקיים ולהגן על אזרחיה, היא טרגדיה אנושית ואולי אף פשע מלחמה, שעליו נדרשת ישראל לתת את הדין לא אחת, בעוד שנטילת חייהם או סיכון חייהם של ערבים ומוסלמים ככלל, על-ידי ערבים או מוסלמים אחרים, הם לעתים בגדר מותר ואולי אף רצוי. נטילת חיים זו של ערבים ומוסלמים, תוך סיכון מכוון של חיי ילדים, נשים וזקנים תמימים, נתפסת בעולם כולו ובקרב הערבים והמוסלמים כסבירה וכמותרת, כפי שנוכחנו לראות במלחמת האזרחים בלבנון, במלחמות הפנימיות בין פלשתינים תומכי חמא"ס לבין תומכי פת"ח ביהודה, שומרון ועזה, בדיכוי מהומות בשנות ה-80' ברפיח המצרית ובעיר חומס שבסוריה, ועתה, באופן הבוטה ביותר, במדינות כמו תימן, אפגניסטן, סודן ועירק, שבהן מגיע מספר ההרוגים, מדי יום ביומו, לכדי עשרות ומאות בני אדם חפים מפשע. ג. אויבינו אינם בוחלים בתפילות, בקשות, דרישות ותחינות לשחרורם של מחבלים שיצאו או שנשלחו לבצע פעולות טרור וחבלה בישראל. והרי אותם אלו שנשלחו לבצע פיגועי תופת בישראל אמורים היו להיות דיירים מוגנים בגן עדן, מוקפים כל אחד ב-72 בתולות ולא אסירים בבתי כלא ישראלים, מוקפים במספר דומה של סוהרים. מה להם אפוא לאויבינו כי יבקשו את שחרורם ויקוננו על תנאי כליאתם כשהחלופה המיועדת הייתה כה דטרמיניסטית?
|
סימן ההיכר - "אגרוף פלדה"
|
|
פרשת גלעד שליט והוויכוח הציבורי המתחולל בעניינה כבר למעלה משלוש שנים וחצי, מן הראוי שיעוררו ויעודדו את ממשלת ישראל לחדש ולגבש עקרונות ומדיניות לטיפול בטרור סחטני לסוגיו. מוטב כי אחת מהנחות היסוד לקביעת העקרונות הללו תהיה הפיכת היוצרות הקיימים וגביית מחיר מהאויב על-מנת להשיג את מטרותינו. ההיסטוריה הוכיחה כי שכנינו דווקא היטיבו להבין גישה תקיפה ולא ותרנית, כאמור לעיל. את תועלתה של הגישה הבלתי-מתפשרת ניתן ללמוד גם ממקורותינו: בספר שמות מתוארת נכונותו של פרעה לשחרר את בני ישראל מעבדותם, לאחר שהוכה בעשר מכות מצרים אשר ניחתו עליו בזו אחר זו בעוצמה משתנה וגוברת. ואילו בספר שמואל מתואר שילוח ארון הברית על-ידי הפלשתים, לאחר שנגנב על-ידם. בעקבות אסונות קשים שספגו בכל עיר ועיר בה הוחזק הארון, הם החליטו לשלחו לגבול ישראל בתוספת פיצויים. על מדינת ישראל לשקול אפוא גביית מחירים בלתי נסבלים מהאויב, במידה ותידרש לכך, בדרגות הסלמה ברורות, שיקשו על האויב להתמיד במעשי האיבה, אשר עבורם הורגל לזכות ב"פרסים" במקום בעונשים. התנהלות כזו תחזק ותחזיר את ההרתעה הישראלית המיוחלת, וכך יבין העולם כולו כי אכן עושה ישראל כל שביכולתה למען אזרחיה וכי המלחמה בטרור הינה עיקשת ובלתי מתפשרת, כדברי מנהיגינו מזה שנים.
|
|
תאריך:
|
09/01/2010
|
|
|
עודכן:
|
09/01/2010
|
|
טל בן דור
|
לקבוע מחדש את חוקי "משחק הדמים" המזרח תיכוני
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
יוני לוי
|
9/01/10 12:09
|
|
2
|
|
יוסי שפניר
|
9/01/10 12:10
|
|
3
|
|
ישמעאל
|
9/01/10 15:17
|
|
|
|
קלמן1
|
9/01/10 16:57
|
|
4
|
|
xreter
|
9/01/10 18:58
|
|
הדבר שאני עומדת לכתוב אינו פופולרי במיוחד, אך חרף עננת השחיתות הכבדה אשר רחפה, ועדיין מרחפת, מעל לראשו של אהוד אולמרט, אולמרט היה ראש ממשלה טוב.
|
|
|
אני בטוח שזאת לא רק בעיה אישית שלי. יש בוודאי עוד כמה מאות אלפים המשתייכים למחנה הלאומי-ציוני שרואים את מה שמתרחש בימים האלה בזירה הפוליטית בחרדה רבה מאוד. זאת, משום שבלב רבים מקנן החשש ששוב נחלצים כמה גורמים מודיעיניים, נסתרים מן העין, כדי להכפיש קבוצה גדולה מאוד של אזרחים.
|
|
|
הישגה של רפא"ל בפיתוחו המהיר של פרויקט "כיפת ברזל" ראוי לציון גבוה (בתנאי כמובן שהפיתוח המהיר יהפוך ליישום מבצעי מהיר אף הוא). אך באותה נשימה, ראויה לציון החלטתו של "ההדיוטה" מר עמיר פרץ אשר בשמשו כשר ביטחון היה בעל האומץ והתעוזה המספקת לחרוץ את גורל הפרויקט לחסד בעוד שרי ביטחון אחרים, הצופים נכוחה במשקפות מגולות עיניות, לא השכילו וזאת משך שנים ארוכות של הפגזת ישובי הנגב הדרומי, לצפות את נחיצות פרויקט הגנת שמי ישראל. דווקא החובבן התגלה כאיש כשיר להחלטה בעוד אנשי המקצוע התגלו כחובבנים וחדלי אישים. השאלה מדוע ריטואל זה חוזר על עצמו במקומותינו באין מכהה, ראויה לדיון מיוחד.
|
|
|
|
|
|
"פה זה שייח' מוניס", קבע ח"כ ג'מאל זחאלקה בראיון המתוקשר שנתן לדן מרגלית ולרונן ברגמן, אך מעט לפני שהפטיר כלפי המראיין כי הוא מהגר כאן. מעבר לטונים הצורמים והמעט לא שכיחים בראיונות מסוג זה, בקביעותיו אלה של זחאלקה לא היה כמובן כל חדש. עמיתו אחמד טיבי, כמו אינטלקטואלים ערבים רבים, שבים ומעלים על ראש שמחתם את טענת ההגירה כלפינו; והשיח הפנימי בקרב שדרות רחבות בציבור הערבי בישראל אינו פוסח כידוע על מזכרותיו של עוון 48': שייח' מוניס, סומייל, א-ריש, ג'אמוסין, הכפר סלאמה, סכנאת דנאייטה או סכנאת חמאד (וזה, להווי ידוע, רק בחלק קטן מהגרסה התל אביבית של "גירוש 1948").
|
|
|
|