שרון הבטיח בהרצליה, שתוך כמה חדשים ולכל המאוחר עד לקיץ הוא יקים את המדינה הפלשתינית חד-צדדית, אם הפלשתינים לא יהיו מוכנים להגיע להסכם על-פי מפת הדרכים.
הסכם על מה? על מדינה פלשתינית, כמובן. במלים אחרות: מדינה פלשתינית קום תקום בכל מקרה עד הקיץ - אם לא בהסכם, אזי ללא הסכם. ומה פירוש "ללא הסכם"? מבלי שהערבים ינקפו אצבע נגד הטרור, עם הסתה נמשכת ועם חתרנות לממש את "זכות השיבה".
ולצורך הקמתה של המדינה הפלשתינית הזאת - בכל מחיר, כאמור! - התחייב שרון לפנות ישובים.
חדשים רבים לפני נאום הרצליה כבר דיבר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, על 17 ישובים המיועדים לעקירה. שימו לב: היתה פעם אגדה, ש"המדינה בעלת הגבולות הזמניים" ששרון מועיד לפלשתינים תהיה בשטחי A ו-B, כלומר על כ-40% משטח יו"ש. לו כך היה, לא היה צורך לפנות ישובים יהודיים, שכולם בשטח C. על כרחך אתה אומר, ששרון מתכוון לקרוע גם את לב שטחי C ולהחריב את רוב יישובי ההר, וכך יגיע האויב כבר בשלב "הזמני" ל-50-60% מן השטח, וכל זה - בחינם. "חד-צדדי".
נשאלת השאלה, מדוע בקיץ? מה יש בקיץ 2004 שממריץ את שרון לקרוע קריעה כזאת בגוף האומה? אורי אליצור, במאמר מערכת בעתון "נקודה", סיכם זאת כך:
"כבר בלטרון, לפני שנתיים, הבטיח שרון מדינה לפלשתינים, וכבר במפת הדרכים, לפני שנה, הוא קיבל על עצמו הקפאה מחלטת של הבנייה ביישובי יש"ע...ובכל זאת, עדיין אפשר היה לומר שבינתיים הכל דיבורים, והרי אין שום פרטנר בצד השני. בהרצליה שרון ויתר על פרטנר, והודיע שהוא נכנע לדרישת השמאל הקיצונית ביותר לעקור ישובים ללא כל תמורה מדינית..."
ארשה לעצמי רק תיקון קטן - זו אמנם דרישת קיצוני השמאל, אך לא להם נכנע שרון, כי אם לנשיא האמריקני בוש. על-פי הוראות מטה בוש הוא נצטווה לפתוח בצעדים המעשיים לקראת כינונה של המדינה הזאת - בקיץ, מפני שלצורכי נצחונו בבחירות בוש זקוק להישגים.
למשל, בהגשמת ה-vision, החזון שלו, בדבר מדינה פלשתינית על שטח רצוף (כלומר, נקי מיהודים) עוד לפני הבחירות שם, בסוף שנת 2004. יש לו כבר בכובעו נוצה אפגנית, נוצה עירקית ונוצה לובית. שרון קיבל פקודה לספק את הנוצה הפלשתינית, ואריאל שרון הגדול איננו היום יותר מאשר בובה אמריקנית.
על כן, יותר מהשאלה מה מניע את שרון, מעניין לברר מה מניע את בוש?
אקדים ואומר, שמזמן אינני נאיבי להאמין באגדה החוזרת ונשנית לגבי כל נשיא אמריקני שהוא "הידידותי בנשיאים שהיו לנו מעולם". אמרו זאת על קלינטון, וכמה עוקצים החביא האיש החלקלק הזה מתחת ללשון-הדבש שלו? הנשיא רוזוולט, שיהודי ארה"ב התייחסו אליו כאל מושיע, פגש לקראת סוף המלחמה את אבן סעוד על אניית קרב בתעלת סואץ, ובעקבות אותה פגישה כתב לקונגרס מילים אלה: "מאבן סעוד מערב למדתי ב-5 דקות יותר על כל בעיית המוסלמים, ויותר על הבעייה היהודית, ממה שהייתי יכול ללמוד על-ידי החלפת תריסר מכתבים" ...אותה שעה טרם התקררו תנורי אושוויץ, שרוזוולט, ביודעין, לא עשה מאומה כדי לכבותם.
את הנשיא טרומן שכיהן אחריו, אנחנו מעריכים בגלל הכרתו במדינת ישראל החדשה, בניגוד לדעת משרד החוץ שלו. היה לו בעבר שותף יהודי במסחר בבגדים שהשתדל אצלו וגם התערבותו של וייצמן חוללה פלאים, אך עכשיו התגלה, שהאיש ואשתו היו אנטישמים, שלא הכניסו יהודי לביתם. הנשיא רייגן חימם את ליבנו, אבל היתה תכנית רייגן קטלנית, אשר בגין - שלא כמו שרון - דחה על הסף. וכאשר ילד לבנוני נפצע קשה, והצילום הגיע אליו - מכל אלפי ההרוגים והפצועים בכל המלחמות בעולם - הוא מצא לנכון למסגר את התמונה הזאת ולהעמידה מולו על שולחן הכתיבה שלו. אך זה, רק כל עוד חשב שהילד נפגע מפגז יהודי. כשהוכח, שכוחות ערבים פגעו בו, הוסרה התמונה מיד.
הנשיא ניקסון אכן החיש לנו עזרה במלחמת יום הכיפורים, אחרי שנתן לנו מספיק זמן להקיז דם, אך כשנחשפו הטייפים של שיחותיו הפרטיות בפרשת ווטרגייט, נשמעו שם לא מעט קללות גסות נגד היהודים.
לגבי בוש האב כנשיא, לפחות לא היו לנו אשליות. הוא היה צהוב לנו, לא הסתיר את זאת וגם פעל בהתאם. שר החוץ שלו, בייקר, רואיין זמן קצר לפני שנכנס לתפקידו על-ידי עתונאי של השבועון "טיים" על... ציד תרנגולי הודו פראיים, תחביבו של השר המיועד. זו חיה מאד ערמומית, אמר, צריך להתחכם ולתכסס אותה עד שתיכנס לפינה, ואז לירות בה. על מי אתה חושב? שאל העתונאי המראיין. על ישראל, כמובן! היתה התשובה.
בייקר הוא היום איש חשוב במימשלו של בוש הבן. בימיו של שמיר התבטא בייקר, מתפוצץ מזעם: כל פעם שאני בא אליהם הם תוקעים לי ישוב חדש! (אני זוכר שני מקרים - רבבה בשומרון ועיר דוד בירושלים). ואבא בוש הנשיא ממש התנפל על שמיר, למה הקים את היישוב דוגית בצפון הרצועה. שמיר נדהם לגלות, כמה זה איכפת לאיש, עד כמה הוא לוקח את זה אישית. ואכן, בוש פעל להפלתו של שמיר בבחירות.
אומרים, שבעירק בוש הבן מיישב חשבון פתוח שנשאר לאביו עם סדאם חוסיין. מתברר, שהוא מיישב גם חשבון פתוח של אביו עם ישראל.
יהודי אמריקני-ישראלי, הרי וובר, רואה חשבון ופרשן מדיני, כתב "מכתב גלוי לג'ורג' דבליו בוש". האיש מצטט מתוך הספר המפורסם "המלחמה החשאית נגד היהודים" של ג'ון לופטוס ומרק ארונס, והדברים מצוטטים פה על אחריות המפרסמים:
הסבא-רבה של הנשיא בוש היה מן התומכים הגדולים ביותר של היטלר בארצות הברית. חברה בשם "Union Banking Corporation", בה כיהן הסבא-רבה כנשיא והסבא rescott Bush כמנהל, שימשה כמכונה לכביסת כסף נאצי. חברה אחרת, שבה היה למשפחת בוש חלק בשליטה, קו הספנות המבורג-אמריקה, סיבסדה תעמולה נאצית גם בגרמניה וגם בארצות הברית.
אח"כ מצטט וובר ספר בשם "Banking on Hitler: Sins of the fathers"-"עושים בנקאות על היטלר: חטאי האבות" מאת Armstrong. בשנת 1942 האשימה ממשלת ארה"ב את פרסקוט בוש בניהול ארגוני חזית נאצים בארה"ב, וגילתה שחלקים עצומים של האימפריה הכלכלית שלו תופעלו לטובת גרמניה הנאצית.
היום יש למשפחת בוש המורחבת, השקועה בעסקי נפט וקשרים פיננסיים הדוקים עם משפחת המלוכה הסעודית, ובעקבות המגה-פיגוע בארה"ב ב-11 בספטמבר עלו בתקשורת האמריקנית תהיות רבות:
אשתו של שגריר סעודיה בארה"ב, הנסיכה חיפה, תרמה אלפי דולרים, באמצעות צד ג', ל-2 מחוטפי המטוס שהתרסק לתוך הפנטגון, כסף ששימש לתשלום דמי השכירות ושכר לימודי התעופה של השניים.
הממשלה הסעודית שכרה בארה"ב חברה ליחסי ציבור בשם קורוויס-תקשורת, אך זו ניתקה את היחסים בגלל קשרי מימון של סעודים חשובים לרשת אל-קאעידה.
15 מתוך 19 חוטפי המטוסים היו סעודים. ממשלת ארה"ב התירה ל-140 בני משפחת בן-לאדן וקרובים של בית המלוכה, ששהו באמריקה בזמן הפיגוע, לצאת בחופזה את המדינה. זה קרה הודות להתערבות שגריר סעודיה, הנסיך בנדר, אצל משפחת בוש. החבורה יצאה במטוס סילון פרטי. אותה שעה כל השמים מעל ארה"ב היו סגורים.
שני גברים, קרובים של בן-לאדן, המריאו מיד אחרי ה-11 בספטמבר בטיסה סעודית פרטית, למרות שהתנהלה נגדם חקירה על קשריהם עם קבוצה החשודה בטרור.
זכורה גם פגישה שנתפרסמה בתקשורת, של בוש האב עם ראשי המשטר הסעודי, בתחילת כהונת בנו, שם אמר להם בוש האב בעניין הפלשתינים: אתם יכולים לסמוך, הכל יהיה בסדר.
ואכן, הכל בסדר, כל כך בסדר, שלבוש נתגלה "החזון" של מדינה פלשתינית בארצנו מולדתנו, ואת שרון מינה לקבלן הביצוע שלו.
אל תשאלו למניעיו של שרון, שאלו - מה קרה לו, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ?
