הטריגר לכתוב את הדברים להלן, בא לי היום מנסיעה באוטובוס כשם שאני נוסע מדי יום, עם ה"סרדינים" שהם חלק בלתי נפרד מה"חוויה" של ציבור הנוסעים. היום האוטובוס היה קצת יותר דליל, בסך-הכל כחמישה-עשר נוסעים בעמידה, ומצב זה לא הסתיר בחור שישב עם מלוא כובד רגליו על המושב שלפניו, כאילו היה בסלון של אבא שלו. הסיפור לעיל היה לפחות טוב, דווקא בעבורי שבכך כאמור, עשה לי את הטריגר לכתוב את הדברים שכבר הרבה זמן מסתובבים אצלי.
בחרתי אפוא, במסגרת המלחמה ב"דברים הקטנים" (ראו "ערך" ג'וליאני), לעסוק רק בנושא אחד משאר החוליים שלנו והוא התחבורה הציבורית שיש בה הרבה ממאפייני המציאות שלנו.
נניח שיתחילו לטפל אצלנו במלאי הפגעים והרעות החולות כמו הרציחות, הפשיעות ברחוב, דקירות הסכינים וכידוע אנו לא חסרים את אלה, ויעשו זאת בשיטה מהפכנית, מעין זו של ג'וליאני. לכן יצטרכו אצלנו (בניגוד לשיטת ה"אבא") בתחילה לטפל רק בבעיה אחת, בבחינת להרוג - ולעבור לשני.
כאמור, אני מציע אפוא, לטפל באוטובוסים ששם מרוכזים ההפקרות ושאר החוליים שאנו מכירים ו"חווים". הללו, כידוע, הם ניגוד חמור לאורח חיים במדינה הרואה עצמה בין המדינות הנאורות שלא לדבר על "אתה בחרתנו".
כאן אני מציע את האכיפה בנוסח ג'וליאני ולטפל "בדברים הקטנים", כמו גרפיטיס ושאר "אחיותיו" ואכיפה במלוא עוזה, עם תוצאות. טיפול זה בא למלא את החסר של היעדר חינוך מהבית ומביה"ס ששם מכינים בעיקר לבגרות. כידוע, מי שהגה את אלה, טען שה"דברים הקטנים", הם ה"אימא" של הגדולים אם לא מטפלים בהם בעודם באיבם. מה שנותר לומר בנידון, שהטיפול יבוצע וימוצה, אך ורק באמצעות נציגי ציבור ראויים שיש לקוות שיבואו במקום הקיימים.
יותר מזה: עצם הטיפול בבעיות הנ"ל, שכאמור זו רק התחלה, ייעשה על-ידי אנשים שירצו להיבחר לנציגי ציבור ויעמידו את הנושאים הנ"ל בראש מסע הבחירות שלהם.
לדעתי, ללא הדרך הנ"ל, אין טעם לדבר על שינוי.
